בינה בפייסבוק בינה באינסטגרם צרו קשר עם בינה במייל

צאו מאזור הנוחות | פרשת לך-לך

"לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". (בראשית יב' א')

פרשת לך לך מקפלת בתוכה שיעור דרמטי  על הצורך שלנו בהתפתחות, שינויים, צמיחה וגילויים. לך לך מארצך – או במילותינו שלנו – יקום בבקשה כבודו ויזוז מאיזור הנוחות שלו. 

אברהם קם ויוצא למסע. זה המסע הראשון בהיסטוריה של עם ישראל עוד לפני שהיה עם, וכידוע, הוא ממש לא המסע האחרון. כמו הבאים, גם הפעם מדובר ביציאה אל הלא נודע, בדרך לבנייה של סיפור היסטורי עמוק מאד הכולל את  הבטחת הארץ, את הברית עם אלוהים ואת ההתחייבות לשושלת עצומה גדולה ומבורכת.

כדי לצאת מאיזור הנוחות יש צורך גם בביטחון ולא רק בהבטחה, בתחושה הזו של אמון בעצמנו וביכולת שלנו לספוג שינויים ולהיות באזורים של חוסר וודאות. גם היום חוסר הוודאות והרצון לצאת לדרך חדשה ולא נודעת חזקים ונוכחים במפה הפוליטית והחברתית במציאות הישראלית. לך לך היא קריאה לצאת אבל גם להכיר ולדעת – היא חוזרת כמה וכמה פעמים בפרשה בווריאציות שונות וכולן מתייחסות לצורך בהיכרות "דרך הרגליים", כלומר לא רק לזוז אלא ללמוד ולהכיר דבר אחד או שניים. רק כך תיווצר תחושת שייכות עם המקום החדש, הפיזי או המטאפורי. מה אם לא יצאנו למסע? איבדנו ההזדמנות להכיר ולראות את הדברים מזווית חדשה, מנקודת מבט אחרת.

בימים בהם אנו מציינים את רצח ראש הממשלה יצחק רבין חשוב להיזכר בימים שקדמו לרצח ובהסתה הגדולה שנבעה מקנאות דתית ומקבעונות אמונית ופוליטיית שלא רצו בשינוי. ההסתה הקיצונית אולי לא נמצאת ברחובות היום אבל חוסר הרצון להשתנות ולהתפתח

והבחירה לדבוק במקום המוכר, לא לצאת וללמוד ולהכיר מחדש אלא להרים חומות של ניכור, הפכו להיות חלק משגרת חיינו. הפירוד וחוסר היכולת לגשר בין חלקי הארץ והעם הפכו להיות מאפיין מרכזי בתפיסתנו את עצמנו כחברה. הפכנו להיות  "הם ואנחנו", חשופים לשיח פלגני ומעורר נפרדות ושנאה. 

בחזרה לאברהם – אחרי כמה שנים במסע הארוך אברהם פוגש קונפליקט לא פשוט. בגלל הרעב בכנען הוא יורד מצריימה וכשהוא חוזר ממצרים לארץ כנען, עמוס ברכוש, הדברים לא עובדים כפי שהוא חשב. אין מקום בארץ. "וְלֹא-נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ, לָשֶׁבֶת יַחְדָּו:  כִּי-הָיָה רְכוּשָׁם רָב, וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו". (בראשית יג' ו') כתוצאה מכך  "וַיְהִי-רִיב, בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה-אַבְרָם, וּבֵין, רֹעֵי מִקְנֵה-לוֹט; וְהַכְּנַעֲנִי, וְהַפְּרִזִּי, אָז, יֹשֵׁב בָּאָרֶץ" (בראשית יג' ז')  מה עושה אברהם?  הוא מתעשת, בוחר להיות המבוגר האחראי ולהיזכר לרגע שאין מקום למריבה ויש מקום לכולם – אנשים אחים אנחנו, ואם לא נזוז ימינה ושמאלה לא יהיה שלום בינינו:  "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל-לוֹט, אַל-נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וּבֵין רֹעַי, וּבֵין רֹעֶיךָ:  כִּי-אֲנָשִׁים אַחִים, אֲנָחְנוּ. הֲלֹא כָל-הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ, הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי: אִם-הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה, וְאִם-הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה" (בראשית יג' ח'-ט')

ימין, שמאל… נשמע מוכר, לא? סביב יום השנה של רצח יצחק רבין מצאתי עצמי עוסקת שוב ושוב בשאלת הזיכרון, איזה מטען הוא נושא וכיצד הוא יעצב את הדורות הבאים במדינה. הנרטיב סביב הרצח כבר מזמן לא משותף לכולנו. הוא נע על רצף מדאיג של רצח על רקע הסתה קשה כנגד רבין מחד וספק הכחשה ספק ביטול של הרקע הפוליטי והחברתי המדאיג בו צמחו הרעיון והמעשה מאידך. באין נרטיב משותף אין יכולת לייצר גשרים של הבנה וחיבור, ובודאי שאין רצון לצאת מאיזור הנוחות ולפגוש מציאות אחרת.  תארו לעצמכם מה היה קורה אם כמו אברהם, גם כאן לפני 24 שנה התובנה של פרידה לטובת חיים ביחד היתה עובדת עבור כל הצדדים, איפה היינו היום? 

בכל בוקר עלינו לצאת מאיזור הנוחות שלנו ולהיות מוכנים לשינוי. ימים נוראים התחוללו עלינו לפני 24 שנים, ימים בהם המילים "לך לך" לא העירו אף אחד ואף אחת. בסופה של מערכת בחירות, ובערבו של יום הזיכרון להירצחו של יצחק רבין כדאי לזכור שעדיין לא מאוחר לשנות. 

מעיין ארזי היא מנהלת השיווק בבינ"ה התנועה ליהדות חברתית

מאמרים נוספים: