שתי הפרשות שנקראות השבוע יחדיו – מטות ומסעי – מסיימות את ספר במדבר ואת סיפור הנדודים של בני ישראל. משה זקן ועל פי הכתוב עוד מעט ייאסף אל עמיו, אבל בני ישראל על הגל. עם הנוודים שיצא מעבדות לפני קצת פחות מארבעים שנים, מצליח להביס במלחמה את המדיינים ועוד מעט יזכה להיכנס אל הארץ המובטחת. בסוף פרק כ”ה קיבל משה הוראה לסגור חשבון עם המדיינים על כך שפיתו את בני ישראל לסגוד לאל המואבי פעור. העונש האלוהי על הכניעה לפיתוי היה מגפה שהמיתה עשרות אלפים מבני ישראל. כעת נסגר מעגל הנקמה: המדיינים מובסים, הגברים מחוסלים כולם ואחריהם גם הנשים, לא לפני שקציני הצבא של ישראל ננזפים על ידי משה על כך שלא הרגו אותן מיוזמתם. הרכוש העצום, הנערות והמקנה הרב של מדיין נלקחים שלל.
כשאין מה לאבד
השלל הרב שנלקח במלחמה מאיים להפר את האיזון החברתי ואת הסולידריות בקרב העם הצעיר שרק החל להתגבש. הדור שגדל במהלך הנדודים במדבר רגיל לחיים פשוטים וצנועים, כאלה המתאימים לנוודים. אוהל, חתיכת שמים, מדורה, פיתות, זיתים ותמרים שנקנו מסוחרים ואולי קצת בשר מדי פעם. מעט מים להרוויית הצימאון. כך יום ועוד יום, שנה ועוד שנה, תחת השמש הקופחת ואל מול רוחות המדבר.
המשורר י.ח. ברנר קרא לחיים האלו – המדבריים, הנוודיים, היבשים והדוקרניים – “הוויית קוצים“.
המשורר נתן יונתן הבטיח לאהובתו זר קוצים מהמדבר המכאיב.
פשטות הנדודים והשוויון היחסי בין בני האדם שהיא מביאה, מקלים על היווצרות חברה הומוגנית ומאוחדת, בה ביטויי קנאה וצרות עין הם מחזה נדיר.
בני ישראל במדבר היו כמו האבן המתגלגלת משירו של בוב דילן:
When you ain’t got nothing you got nothing to lose
כשאין לי מה לאבד, אני יכול להיות רחב לב, להראות סולידריות עם בני עמי, לפתוח את האוהל שלי בפני כל מי שרוצה להיכנס.
כאשר אני צובר רכוש, יש לי מה להפסיד. אני צריך להגן עליו מפני אלה שאין להם ועלולים לרצות את מה ששלי, עליי לנהוג בחשדנות כלפי אחרים, להיות זהיר עם אלה שאני מכניס לביתי. כל מגע חברתי, תמים ומקרי ככל שייראה, עלול לקרות על רקע הרצון להשיג את מה ששלי, בדרכים חוקיות יותר או פחות.
רכוש שנצבר מוביל לאי שוויון וזה מביא להיווצרות גדרות וחומות בין בני האדם, כלומר פוגע במרקם החברתי הדרוש לעם צעיר שנאבק על חלקת האדמה שלו.
כולם שווים בסופו של דבר
משה מודע לסכנות שטומן בחובו אי השוויון ומטפל בהן בהנחיית אלהים.
קודם כל, הוא מחליט לחצות את המלקוח בין הלוחמים לבין שאר העם. אלה שסיכנו את חייהם במלחמה צריכים לקבל תמורה שתפצה אותם על הסכנה ותעודד אותם להתגייס למלחמה הבאה. במעשה הזה גלומה הבנה נהדרת – אי השוויון עלול ליצור מתח חברתי רק כאשר הוא שרירותי, לא מנומק ולא מוצדק. העם צפוי להבין ולקבל את ההתעשרות הפתאומית של אנשי המלחמה. איזה פרגמטיזם – כדי לעודד אנשים לצאת לקרב לא מספיקים ערכים ואידיאולוגיה, יש צורך בפיצוי חומרי ומוחשי.
דבר שני, משה מודיע לעם שחלק מהמלקוח יועלה כמס לאלעזר הכהן (בנו של אהרן) ולשאר שבט לוי. משה זוכר את הקרובים אליו ביותר ומוודא שגם הם יקבלו חלק מהשלל. כאן אי השוויון מוצדק במונחי קירבה אל הקודש והעם עדיין מספיק צעיר ואולי תמים כדי לקבל את זה.
דבר אחרון, נערכת רשימת מצאי מדוקדקת של השלל והכתוב מפרט את הנוסחאות על פיהן חושב המס של שבט לוי. אם בני ישראל יחשדו שחלק מהשלל הגיע בדרכים עלומות ליחידים מסוימים עלולים להיווצר מרמור ותסכול כלפי ההנהגה. משה מבין את הכוח של השקיפות, את האמון, הלכידות והמסירות שהיא יכולה לייצר.
המקנה הרב שנצבר מביא את שבטי גד וראובן לרצות לפרוש מהמסע אל הארץ המובטחת. הספיק להם מנדודים וממלחמות. גם כאן, משה מדבר אליהם בשם הסולידריות. “האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?” הוא שואל את השבטים הסוררים ובעזרת עוד קצת לחץ משכנע אותם להוביל את מסע המלחמה של בני ישראל בארץ.
אז איך אומרים סולידריות בעברית?
למילה סולידריות אין מקבילה מדויקת בעברית. עמידה מוצקה יחדיו, ערבות הדדית, שותפות למאבק או לרגש – המילונים מלאים בביטויים המתקרבים אבל לא נוגעים במשמעות העמוקה של המילה. לתשומת לב האקדמיה ללשון – אולי הגיע הזמן למצוא מילה מתאימה יותר מ”אחוה”. בינתיים, עד שתימצא המילה, אולי הגיע הזמן שגם אנחנו כאן בארץ הזו נמצא את הדרך לחצות גדרות דיגיטליות ופיזיות ולהרבות סולידריות בין כל חלקי החברה. נפסיק להתמקד במה שאנחנו יכולים להשיג עבור השבט שלנו ונחדש את המושג העתיק של כלל ישראל. לא נתעלם ממחלוקות ופערים אלא נבנה שולחנות עגולים סביבם נוכל לשבת יחד.
נתווכח, נסכים, נריב, נפעל ונישאר יחד, מתוך סולידריות.
__
אריאל מגל הוא ראש הישיבה החילונית של בינ”ה בתל אביב.
