במרכזה של פרשת השבוע, פרשת בלק, עומד הרצון לעצור בכל מחיר את תנופת השינוי והזמן. עם ישראל שיצא ממצרים מתייצב בפתחה של ארץ מואב. בצר לו בלק, המלך המואבי, יוצא לחפש פתרונות יצירתיים. את מחנות הצבא, החימוש וטקטיקות ההתקפה הוא מחליף בנביא, בלעם בן בעור. הנביא מגויס כדי לקלל את העם ולרתום את אלוהים לבלימתו. שלוש פעמים מנסה בלעם לעמוד בשליחותו אבל במקום לקלל הוא יוצא מברך. לכאורה בני ישראל ניצלו: מסעם לארץ המובטחת לא יופרע וברכת האל הנאמרת מפיו של בלעם הנביא מלווה את דרכם. אבל הפרשה לא מסתיימת בסוף טוב הלקוח מעולמות דיסני, אלא במרחץ דמים ובמשבר מנהיגות חריף.
משבר מבשר את שעתם היפה של הקיצוניים
“וישב העם בשיטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב…..ויצמד ישראל לבעל פעור ויחר אף ה’ בישראל” (במדבר, כה, 1-3)
בין הברכות והקללות ישנה מציאות, ובה העם פונה לדרכיו, לתאוותיו לרצונותיו הרחוקים מהחזון שמייעדים להם האל ושליחיו. בעוד הם צופים באנרכיה הסובבת אותם, המילים נעתקות מפיה של המנהיגות הרשמית.
“והינה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל והמה בוכים פתח אוהל מועד”. (במדבר, כה, 6)
זהו תיאור מצמרר על מנהיגות המתנפצת אל מול המציאות הסובבת אותה. קריאת התיגר כנגד הסדר הקיים לא מתבצעת על ידי אחד משולי העם, אלא על ידי בעל מעמד, נשיא משבט שמעון, הרומס ברגל גסה את הסדר הקיים. לנוכח המעשה משה וראשי העם נשארים משותקים ורק דמעות זולגות מעיניהם. השיתוק שתפס אותם פותח פתח לעלייתם של קיצוניים הלוקחים את החוק לידיהם. זו שעתם של האלימים, אלו שכביכול אינם מתבלבלים ומציבים אלטרנטיבה ברורה המנסה לשנות את המציאות באלימות שאינה מתפשרת. פנחס הכהן הורג את המורד ואת בת זוגתו המדיינית, ולאחריו מתחיל מסע דמים העובר בין אוהלי המחנה.
כוחו המוגבל של הכוח
האלימות בה נוקטים פנחס וחבריו לא מחזיקה זמן רב. בפיתוי הבא, בנקודת הקושי שממתינה מעבר לעיקול העם שוב יחזור לסורו. לכל אורכם של הסיפורים המגוללים את סיפורי בני ישראל במדבר אנו רואים דפוס קבוע של הפניית עורף וניסיון לקרוא תיגר על המנהיגות והסדר הקיים. המספר המקראי מתעקש להראות לנו פעם אחר פעם שלא ניתן לכונן נאמנות ודבקות באמצעות כוחות עליונים (מעמד הר סיני, ברכותיו של בלעם) ולא באמצעות מסעות הרג כנגד המורדים בדרך. אמצעים אלו הם יעילים לטווח קצר אך התפוגגותם היא מהירה ומשם הדרך למשבר הבא היא קצרה וכואבת. שוב ושוב הפתרונות המוצעים מתגלים כריקים וחסרים, מצביעים על המגבלה הטמונה בהם וקוראים לחיפוש אחר דרך אחרת. כזו אשר מביאה עימה שינוי ארוך טווח, הכולל הפנמה והזדהות ללא צורך בהתערבות חיצוניות בדמות פחד ואלימות או תמריצים חיוביים.
הדרך לשינוי בר קיימא אינה עוברת במשעולי הכוח
משבר הקורונה שפקד אותנו ולאחריו האתגרים החברתיים שהתגלו במתחים השוררים בין קבוצות בישראל חידדו את הצורך במנהיגות הנושאת עימה תקווה ולא משתיתה את עצמה על פחד ותמריצים. דווקא בעת הזאת עלינו לשוב ולהיזכר במסר הנישא בפרשתנו, שינוי בר קיימא לא יכול להתקיים להסתפק בהפעלת של כוחות חיצונים (ברכות/סנקציות/תמריצים) אלא עלינו לשאוף לכינונו של שינוי תרבותי עמוק הבא לידי ביטוי בשיח, במקומה של המנהיגות ובכינונו של חזון משותף. כזה הכולל בתוכו הפנמה של הערכים הדמוקרטיים, של הטוב המשותף, של המורשת התרבותית שלנו. איננו צריכים התגלות שמימית, מסע של הפחדה או מנהיגות יודעת כל. בעת הזאת אנו זקוקים לשיח, לתקווה, לתהליכים שיודעים לשקוע ולחלחל ולא רק לשטוף את המציאות.
__
אברהם אייזן הוא סמנכ”ל חינוך ותפעול בבינ”ה
