למעלה משנה חלפה מאז שהגיחה הקורונה לחיינו. מאירוע נקודתי שאירע בסין הרחוקה, הפכה הקורונה תוך זמן קצר למגפה חובקת עולם שטלטלה את שגרת יומנו. מילים חדשות נכנסו לאוצר המילים: ממטוש ועד קפסולה, ששינתה את משמעותה מרגע של נחת עם כוס קפה לקבוצה מובדלת שמתרחקת מחללית האם. במהלך השנה שחלפה השגרה התפוגגה ושכבות שלמות לא פקדו את בית הספר חודשים ארוכים, התלמידים הפכו מעולמות שלמים לריבועים שחורים המשתקפים במסך.
רבים מאיתנו חשו בשנה זו חרדה, קשיים ובדידות. קבוצת השווים: לצוותי ההוראה – חדר המורים ולתלמידים – חברת הילדים, הפכה קשה להשגה. תחושות אלו החמירו אצל תלמידים בעלי קשיים חברתיים שלפתע נדחקו לתוך ד’ האמות של בתיהם שהבליטו והעמיקו את בדידותם. במהלך התקופה הארוכה והמאתגרת הזו, התחדדה חשיבותו של החוסן הפנימי. זה המאפשר לנו לקום בבוקר, לפעול במציאות ולהמשיך למרות הקושי והאתגר. זה המניע את המוטיבציה הפנימית שכה חשובה בימים של משבר ושינוי.
כיצד יוצרים חוסן?
כולנו יודעים שחוסן היא מילת המפתח, אך השאלה המטרידה את מנוחתם של אנשי החינוך וההורים היא איך במציאות שבה השליטה שלנו כה נמוכה ניתן למצוא עוגנים וחוסן פנימי?
חג הפסח המתקרב נושא בחיקו תשובה: חיזוק הסיפור האישי והקבוצתי מתוך תודעה של חירות. במרכז החג ניצב ליל הסדר בו אנו מספרים את סיפור יציאת מצרים. לכאורה אירוע היסטורי שהתרחש לפני אלפי שנים שמידת הרלוונטיות שלו לכאן ולעכשיו הולכת ומתרחקת. האבות הקדמונים הביטו למרחוק, וכבר בעת יצירת הטקס הם חשבו על המוטיבים שיהפכו את החג מיום ציון לאירוע על זמני. כזה המועבר מדור לדור, ובכל תקופה מקבל משמעות שהופכת אותו לאבן יסוד בחוויה האישית והקבוצתית של בני העם. דורות רבים אחרי אלו שחוו את הגאולה על בשרם.
“וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְהוָה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְהוָה בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ יְהֹוָה מִמִּצְרָיִם. וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה”. (שמות יג 8-10)
מסיפור היסטורי לחוויה קיומית
בפסוקים הלקוחים מספר שמות ניתן למצוא ארבעה יסודות לשימור והנכחת הזיכרון ההיסטורי:
הראשון, המשכיות – סיפור העובר מדור לדור ומסופר באופן קבוע.
השני, רלוונטיות – הגאולה אינה רק אירוע היסטורי אלא חלק מהותי מחוויה קיומית רב דורית לכן המקרא משתמש במילים, לי בצאתי, ולא להם. חווית השחרור הינה אישית ועל דורית, יש בה רלוונטיות לכל דור ודור.
השלישי, הנכחה – הסיפור אינו מתקיים מעצמו. יש צורך להנכיח אותו בכאן ובעכשיו, להפוך אותו לחלק מהמעשה ולחלק מהמחשבה. בתחילה הדבר נראה סימבולי אך לאחר זמן הוא מחלחל לשגרה ותודעת החירות מתמזגת במעשי היום יום והופכת מאירוע שמצוין באופן חד פעמי לחוויה קיומית.
הרביעי והאחרון, התמדה – על מנת לכונן אירוע כאירוע זהותי יש להתמיד בסיפור ובמעשים, לקבוע לו עיתים בלוח השנה במציאות. אחרת הוא מתפוגג בתוך התוהו (וזה עוד לפני הרשתות החברתיות שטורפות את הזמן).
הגדת ראשי הציפורים, גרמניה, המאה ה-13. מאוסף מוזיאון ישראל
מההגדה לכיתה- הנכחת הסיפור המעצים במרחב הכיתתי
יסודות אלו לא צריכים להישאר רק במרחבי ההגדה, ניתן לקחת אותם גם למציאות חיינו. אנו יכולים לאפשר לתלמידים ולנו לספר את הסיפור שלנו, להעלות בקבוצה את הקשיים שחווינו ואת המעשים הקטנים שלנו שאפשרו לנו לצאת משעבוד לגאולה. לכל אחד יש את הטכניקות הקטנות שלו, אך יחדיו אנו יכולים ליצור מרחב של ידע ושיח מעצים. באמצעות סיפור הסיפורים (ואין אדם בלי סיפור) נגלה את הגיבורים הקטנים החווים בחלל הכיתה. ניתן להם מקום, נעצים אותם, נסמן אותם בחלל המשותף (לוח הצלחות) ומתוך כך נראה שכל אחד מאיתנו בפסח הזה צועד צעד נוסף משעבוד לגאולה.
בימים אלו בהם התלמידים מגיחים מבעד למסכים, לצד הלחץ המופעל על המערכת להספיק את החומר הלימודי שהופסד. חשוב לפנות זמן לשאלות הגדולות של החיים, למציאות הנפשית בה נתונים המורים והתלמידים. לחזק בהם את השיח הפנימי והקבוצתי העוסק בחירות האישית. ביכולת לבחור, ביכולת לשנות את ההוויה האישית ולצאת מתוך תחושת הבדידות והקושי אל עבור מרחבים אחרים של משמעות.
השנה יהפכו מילותיו של בעל ההגדה לרלוונטיות מתמיד,
“בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר:
“וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם” .
חג שמח
__
אברהם אייזן הוא סמנכ”ל חינוך ותפעול בבינ”ה
