התפיסה הפדגוגית של מחלקת החינוך פותחה הודות לשיח פדגוגי מפרה שקיימנו לאורך השנים. תודתי נתונה לעמיתותי לירון ניסנהולץ-בירן, תמר זרמי, אילה דקל והדס ליבמן שפתחו בפני נתיבים ומסילות של דעת ורגישות. כלל הדברים הנכתבים כאן משקפים את דעתי והן על אחריותי בלבד.
מידי יום מיליוני תלמידים פוקדים את כיתות הלימוד בכל רחבי הארץ, הזמן קצר והמלאכה מרובה. על המורים מוטלת מלאכה מורכבת: להקנות ידע, להכין לעולם העבודה, לחברת ולהכווין. אם לא די בכך מבחנים בינלאומיים מוסיפים עוד ללחצם של המורים הנמדדים על פי תוצאות תלמידיהם באנגלית, מתמטיקה, רבי מלל ומדעים. בכל סבך השעות, התקנות וההנחיות כמעט ולא נשאר זמן לעיסוק בנשמת אפם של התלמידים והמורים, יצירת מפגש אישי ומשמעותי העוסק בזהותם האישית, הקבוצתית והחברתית של התלמידים והתלמידות. מפגש המאפשר שיח פנימי וקבוצתי, המניח את היסודות לחוסן אישי, להתמודדות עם קשיים, ליצירת מערכות יחסים עם הסובבים ולכינונה של חברה החותרת להיטיב עם חבריה ברוח ובחומר. מציאות זו מצריכה את אנשי ונשות החינוך אשר בחרו במקצועם כדי להיטיב, להעצים ולהעשיר למצוא נתיבים מקוריים לקיומו של השיח הזהותי בתוך הנתיבים הקיימים בבתי הספר. שיח המאפשר לתלמיד להביא את עולמו הפנימי, מתוך נבט והתבוננות, מתוך קשר לשרשרת הדורות ולתרבותו ומתוך שיח ומפגש עם סביבתו. ימי הקורונה שפקדו אותנו בשנה האחרונה הראו פעם אחר פעם את חשיבותה של הקהילה, את מקומה של המוטיבציה הפנימית ליצירת רציפות לימודית ואת חשיבותו של החוסן האישי להתמודדות עם מציאות מאתגרת. השילוב בין צרכי השעה לבין נשמת אפו של החינוך שהוא המפגש ועיצוב תפיסת עולמם האישית והחברתית של התלמידים, פותחים בפנינו פתח לעיסוק מחודש ורלוונטי במקצועות השונים זאת באמצעות שזירה ושימוש במתודות הנחייתיות המאפשרות לתהליך זה להתקיים. לא רק במסגרת שעות מחנך אלא כחלק בלתי נפרד מתהליכי ההוראה וההקניה המתקיימים בבית הספר. במאמר זה אציג שישה כלים הנחייתים שפותחו ושוכללו במחלקת החינוך של בינ”ה, אשר יכולים להוות חלק מארגז הכלים העומדים לרשותם של צוותי ההוראה. הן בהוראת המקצועות השונים והן ביצירתו של שיח מכבד ומשמעותי הממשיך ללוות את תלמידיהם עוד שנים ארוכות לאחר שהללו יצאו משערי בית הספר אל עבר עולם המבוגרים. ששת הכלים המוצעים אינם צריכים להילקח כמקשה אחת אלא ניתן לשלבם בתהליכי ההוראה בהתאם לאופי הדיון ולמטרות השיעור. הכנסתם לחלק משגרת הלמידה תאפשר לתלמידים ולמורים לקיים שיח זהותי, בו מתחולל מפגש בין החומר הנלמד לבין חווית חייהם של התלמידים והתלמידות, בין מורשת הדורות לבין תמונת העתיד, בין אוצרות התרבות לבין היצירה העכשווית. פדגוגיה זו מהווה הזדמנות להעשרה, העמקה ושיח שיעשיר את חווית הלמידה וההוראה במגוון רחב של מקצועות. תוך שהיא מאפשרת למורים ליצור מרחב שיחתי המחולל מפגש רלוונטי בין התכנים הנלמדים לבין עולמם של התלמידים והתלמידות והמציאות החברתית הסובבת. 
יצירת מרחב שיחתי מאפשר
קיומו של שיח זהותי מצריך התכווננות אחרת הן של המורה והן של התלמידים, הרגילים לסטינג של הקניית ידע סדור שגבולותיו ותשובותיו נתונים מראש. על מנת שכלל הנוכחים יכירו בשינוי העומד לפתחם, ישנו צורך בשינוי הסטינג הכיתתי. השינוי המרחבי מבשר עימו את השינוי התוכני. על כן את הישיבה סביב שולחנות המסודרים בשורות או בקבוצות למידה יחליף המעגל. בו כולם רואים את כולם, מביטים זה לזו בעיניים כאשר המורה יושב כחלק ממנו, ובכך הוא מבשר לתלמידיו ולתלמידותיו שהוא חלק מקבוצה העוברת יחדיו תהליך אישי וקבוצתי.
משום שמתודות ההנחיה שונה מהנוף המוכר בכיתה, יש צורך להקדיש מספר דקות ליצירת “קוד אתי” שסביבו ינוע השיעור. בשלבים מוקדמים אלו נדגיש את הערך שאנו רואים בשיח מכבד, את הלגיטימיות של דעות שונות ואת היעדרותו של מכוון המחלק את התשובות לנכונות ושאינן נכונות, ולבסוף נדגיש את המחויבות שלנו כקבוצה וכפרטים לדעת ולהכיל את השונה.
עתה לאחר שהכיתה ישובה במעגל, נינוחה והעיניים מתרוממות מהרצפה ונפגשות זו עם זו. ניתן להתחיל במסע המשותף, במרכזו ניצב הדיון והשיח המאפשרים ללבן, להכיר ולפגוש מגוון דעות ומסורות. יש לזכור ששיח מעין זה הוא מיומנות נרכשת שאינה טבעית למורים ולתלמידים ועל כן היו סלחניים עם עצמכם השינוי לוקח זמן, אתם ניצבים בפני תהליך שלא מתקיים כבמטה קסם. השתדלו ליהנות מהדרך, הן מהמהמורות והן מהמרחבים החדשים שנפתחים בעקבות הדיון. לפניכם חמישה כלים פדגוגים אותם תוכלו לשלב במלאכת ההוראה לעיתים כמקשה ולעיתים כחלק תוספתי הבא להאיר ולהרחיב את החומר הנלמד בשיעור.
רלוונטיות- קישור בין החומר הנלמד להוויית חייהם של התלמידים והתלמידות
הסכנה הגדולה ביותר לשיח זהותי מצויה בכך שהוא זר וחיצוני לתלמידים ולתלמידות. הוא אינו פוגש את הדילמות היום יומיות של הסובייקט אלא מדבר אליו מגובה רב העוסק בבעיותיו מנקודת מבט חיצונית. כך שאיננו מדברים על החוויה של התלמיד עצמו אלא על תופעות הלקוחות מעולמות ידע של פסיכולוגיה, היסטוריה, פילוסופיה, סוציולוגיה, פדגוגיה ותיאולוגיה. דיסציפלינות שונות המזהות תופעות, ממיינות ומקטלגות אך אינן רואות את האדם הבודד את התלמיד המחפש את עולמו.
מלבד תחושת הניכור שהשיח האינטלקטואלי נושא בחובו, ככל שמתרחקים לתיאוריה מקומם של התלמידים שהידע אינו מצוי ברשותם הולך ומצטמצם. אלו מהם שאינם מכירים את גופי הידע נדחקים אל עבר מרחבי השתיקה, בורחים לשיטוט בחלל ומחשבותיהם נודדות לממדים אחרים. לעומת זאת כאשר מדברים על זהות אישית על חוויה ועל זיכרונות משפחתיים, כולם שווים, לכל תלמיד זהות או סיפור. כאשר הדגש מושם על האופן בו הסובייקט תופס את המציאות כלל התלמידים יכולים להשתתף ולהיות חלק. כל אחד ואחת יכולים להביא מעולמם, לחדש ולגוון את נקודות המבט ולהעשיר את השיח הכיתתי. כך במקום היררכיית הידע והחלוקה בין התלמידים שיודעים לתלמידים השותקים תופסת מערכת חדשה של ידע היוצרת שוויון ואפשרות לשיח. השיח הזהותי והאישי נותן מקום לכלל התלמידים לקחת חלק ולהשתתף.
לדוגמא, אם אנו מלמדים פרק בתנ”ך הדן במפגש בין דוד לגוליית, מעבר לשיח העובדתי המגולל את הסיפור אנו יכולים להוסיף מקבץ של שאלות היוצרת גשר בין הסיפור התנ”כי לבין מציאות חייהם של התלמידים. נוכל לשאול, מה היו החששות שעליהם דוד היה צריך להתגבר? מה היו החששות של הסביבה? באילו מקרים בחיים שלכם ניצבתם בפני אתגר שהרגשתם שהסביבה לא חושבת שאתם יכולים לעמוד בו?
הנדבך הנוסף המגיע יחד עם השאלות הפוגשות את התלמיד באופן אישי ואת קבוצת הלומדים כקבוצת שייכות, הופכים את הפסוקים למצע לדיון ולמפגש. ניתן לקיים את השיח בקבוצות קטנות או במליאה הכיתתית ובכך לאפשר לתלמידים ולתלמידות להתוודע זה לזו. קיימת חשיבות גדולה לאיסוף התובנות מהשיח ולהנכחה של הנקודות המרכזיות. כך שהתלמידים יתרשמו מהדעות השונות ויוכלו לקחת עימם תובנות מהשיח שעלה בכיתה.
מפגש עם הדילמות והאתגרים האישיים
המפגש צריך להיות מותאם לגילם של המשתתפים ולדילמות המעסיקות את בני גילם. ככל שהדיון יהיה קרוב יותר למציאות חייהם היום יומית של התלמידים והתלמידות, כך תעלה בהם מידת המוטיבציה להשתתף ולקחת חלק. יצירת החיבור הפרסונלי מאפשר לעסוק בערכים גדולים כדוגמת: שוויון וערבות הדדית, לא רק מתוך נקודת מבט עיונית אלא מתוך הווית החיים בכיתה או בשכונה. הדוגמאות שנביא לדיון והדילמות לא יסתפקו בהצגת העובדות והעקרונות המנחים של כל תפיסה. אלא הן יהיו לקוחות מחוויית חייהם היום יומית של התלמידים. ככל שנצליח להנגיש את הדיון ולהעבירו מהמרחב התיאורטי למרחבי היום יום כך נוכל ליצור את השיח המזדהה.
מחקרים רבים הראו שחומרים עיונים שנדחסו בזיכרון לטובת מבחן כזה או אוחר משתכחים במהרה ואינם מוטמעים. לעומת זאת חוויה רגשית היוצרת הזדהות מצליחה להיחקק ולהיות חלק מתפיסת העולם ומגיבוש תפיסתו של האני לגבי עצמו וסביבתו.
לדוגמא אם נרצה לעסוק בנושא הצדקה לצד הבאת מקורות עיונים העוסקים בחובה החברתית והאישית, נבחן כיצד חובה מוסרית זו פוגשת אותנו במציאות חיינו. לא נסתפק באיסוף מוצרים או בגיוס תרומה של כמה שקלים מכל תלמיד, אלא נבחן מי צריך צדקה בסביבתנו? מה הפעולה של נתינה מעוררת אצלנו? ונשאל האם בעצם הנתינה אנו מנסים למרק את המצפון או שאנו חפצים לחולל שינוי? השאלות שנשאל ינכיחו את הערך במציאות הסובבת אותם. מדיון תיאורטי לעזרה לעניים שאולי אינם בטווח העין של התלמידים, נעבור לדיון בדבר העזרה ההדדית בתוככי הכיתה. נוכל להעשיר את הדיון בדילמה הנצחית בין מתן דגים למתן חכות לשינוי המצב, ולאחריות של הזולת למצבו ולסיוע בשינוי מציאות חייו. בכך הדיון יצור מרחב הזדהותי הפוגש את עולמם של התלמידים ואת הדילמות הערכיות עימן הם מתמודדים בחיי היום יום.
לנוע מהכרה קוגניטיבית לחוויה זהותית
דיון זהותי אינו יכול להישאר רק ברובד פילוסופי-אינטלקטואלי, הוא צריך לפגוש את התלמידים ולעורר בהם חוויה זהותית. כזו המאפשרת לכלל המשתתפים והמשתתפות להיות חלק יוצר ופעיל בסיפור. זו ההזדמנות לגוון במתודות המאפשרות למגוון רחב של אינטליגנציות לבוא לידי ביטוי בשיח המשותף. הרחבת מעגל המשתתפים מעבר לקבוצה הקטנה של תלמידים ותלמידות היכולים להחזיק דיון אינטלקטואלי, משרת מהלך משולש. האחד, כלל המשתתפים והמשתתפות מבינים הלכה למעשה, שאין אדם שאין לו סיפור היכול לתרום ולהעשיר את השיח. השני חיזוק התפיסה הרואה באופנים השונים בהם אנו חווים את המציאות מקור לעוצמה ולרב ממדיות המעשירה את חווית הקיום. השלישי, החוויה מאפשרת מפגש עם החיים עצמם עם הדילמות והאתגרים היום יומיים ובכך היא אינה מנותקת אלא להפך, היא מזינה אותם ומוסיפה להם חיות.
על מנת לאפשר לקולות השונים להישמע יש צורך לגוון את המתודות ולא להישאר רק במרחב השיחתי המבוסס על יכולות אינטלקטואליות וורבליות, בו רק חלק מהתלמידים חשים בנוח. זו הזדמנות לשלב בהוראה משימות כדוגמת: ציור המבטא את יחסו של התלמיד לשיח, הבאה של שירים או סרטונים רלוונטיים או שיחוק של משחק המבטא את הערכים עליהם דיברנו בכיתה. כל אחד מההיבטים הללו יאפשר להרחיב את מעגל ההשתתפות ולהכניס עוד תלמידים ותלמידות למהלך הכולל מעורבות והשתתפות פעילה. מתן ההזדמנות להביע רגשות ותובנות ולא רק באמצעות רב שיח, פותח את מרחבי המפגש ומקנה לתלמידים נוספים מקום ביצירה הכיתתית המשותפת. בכך אנו מנכיחים יכולות נוספות ומעבירים מסר לכלל התלמידים שאין רק דרך אחת להבעה וליצירה, אלא שישנם דרכים מגוונות של פרשנות ובעת דעה. כאשר אין ביניהן היררכיה אלא הן משלימות זו את זו ויחדיו יוצרות פסיפס ייחודי ומרהיב. תנועה מאינרציה לבחירה פרו-אקטיבית המחברת את התלמידים לשרשרת היצירה. אין אדם שהוא אי, בין אם נרצה ובין אם לא חיינו אינם בגדר הבלחה המנותקת משרשרת הדורות שקדמה לנו. אולם אנו יכולים לבחור האם ברצוננו לקשור את ההווה לעבר ולמסורותיו מתוך כוח האינרציה או שמא לקיים עימו דיאלוג פרואקטיבי. המאפשר לנו לבחור מה אנו רוצים לקחת עימנו להמשך המסע ומה אנו משאירים מאחור. השיח הדיאלוגי שאנו מקיימים במרחב הכיתתי מעודד את התלמידים לקחת חלק במסע הזה מתוך בחירה. בחירה שראשיתה טמון ביכולת לחוש בנוח להעלות שאלות, לפתוח לדיון ולברר סוגיות זהותיות. מתוך כך שאיננו מקבלים את ירושת הדורות כפשוטה אלא אנו בוחרים לבחון ולבדוק אותה, אנו מחוללים תהליך של בירור זהותי, פרואקטיבי שביסודו בחירה ובחינה.
דבריו של עמוס עוז בשיחות שקיים בהתיישבות עופרה בחורף 1982, המובאות בספרו “פה ושם בארץ ישראל” (עם עובד, 1983) מבטאות את עיקרי התפיסה המכירה בחשיבותה של הבחירה ביצירתה של זהות פרו-אקטיבית ודינאמית.
“אני רואה את עצמי כאחד היורשים הלגיטימיים. לא כבן חורג ולא כבן סורר ומורה ולא כממזר אלא כיורש. ומה שמשתמע ממעמדי כיורש ודאי יגרום לכם זעזוע: משתמע ממנו שאני חופשי להחליט מה מן הירושה הגדולה הזאת יעמוד בסלון שלי ומה אגנוז במרתף. ודאי, הדורות הבאים יש להם זכות מלאה להפוך את הסדר ולרהט את חייהם כטוב בעיניהם. ויש לי גם זכות ‘לייבא’ מבחוץ ולשלב בירושתי את הטוב בעיני. בלי שאכפה על יורש אחר, עליכם, למשל, את טעמי ואת העדפותיי. זה הפלורליזם אשר דיברתי קודם בשבחו“.
ההבנה שאנו יכולים לבחור את הרכיבים השונים המרכיבים את זהותנו ואת העוצמות בהם הן באות לידיי ביטוי נושאים עימם בשורה. כזו ההולכת ומתעצמת במרחב בית ספרי בו הבחירה המוענקת לתלמידים הינה מצומצמת. כאשר אנו לוקחים את עיקרון הבחירה מהכיתה אל עבר החיים עצמם, אנו פותחים בפני המשתתפים מרחב אינסופי של שאלות ובחירות שהם יכולים לנווט ולתעל. בו כל תלמיד ותלמידה יכולים להלך עד כמה שליבם חפץ. בנקודה זו תפקידו לטעת בהם את האמונה שהם יכולים לבחור, שהדבר נתון בידיים שלהם וכל שעליהם לעשות הוא להחליט שברצונם לצאת למסע ולקחת בו חלק. על מנת שהדברים לא יישארו ברובד ההגותי, כדאי להורידם למציאות החיים היום יומית בבית הספר. לדוגמא, לקראת חגים ניתן לערוך בכיתה רשימה של מנהגים הנהוגים במשפחות השונות לציון החג. לאחר שנראה את המגוון העשיר, ניתן לקיים דיון אלו מסורות נמשכו מדור לדור ואלו התחדשו ונוצרו על ידי המשפחות שלהם. לאחר מכן נשאל כיצד הם מרגישים אל מול מנהגים אלו? העצירה מהמהלך האוטומטי ונתינת המקום לשאלות ולבחינת השכבות התרבותיות פותחת פתח המראה כיצד אנו נתונים כל הזמן בתהליך של שינוי ותמורה. לעיתים אלו הם שינויים רדיקלים ולעיתים מדובר בשינויים קטנים הבאים להנכיח את היחיד ואת רצונותיו בתוך המציאות. עודדו את התלמידים לקיים את הדיון בבתיהם, לראות ולשאול מתוך כך את סביבותיהם ובכך תרחיבו את המעגל הפרו אקטיבי השואל, הבוחן והיוצר.
מתלמוד למעשה
דיון זהותי הנשאר בד’ אמותיה של הכיתה, כזה שאינו נפגש עם החיים עצמם, נידון להשכח. כוחו של השיח טמון ביכולת שלו לצאת מתוך התיאוריה אל עולם המעשה. איננו מצביעים על דרך אחת של הגשמה ועשיה. דרכנו אינה דרך של אינדוקטרינציה המתווה מסלול ברור של הגשמה וייעוד לתלמידים. אולם אנו מציעים להם לקחת את הדיון שהתקיים זה עתה ולפרוץ ממנו אל עבר מרחבי העשייה המתאימים להם. כלומר לקחת את התובנות שעלו בדיון ולהנכיח אותן בחיי היום יום שלהם כתלמידים בגילאים שונים. סוג המעשה יכול להשתנות מקבוצת גיל אחת לרעותה. אין דרכי המימוש של תלמידי בית הספר היסודי דומים לדרכי המימוש העומדים בפני תלמידים בתיכון הניצבים בפני שירות משמעותי. אך למרות השוני הגילאי הקריאה לפעולה נמצאת כבסיס עקרוני בשיח אותו אנו רוצים לכונן.
אם שוחחנו בשיעורי היסטוריה ואזרחות על מושג השוויון איננו יכולים להשאירו כמושג בלבד, אלא עלינו לראות כיצד הוא בא לידי ביטוי בחלל הכיתה. אילו תפקידים מחולקים לבנים ולבנות? האם החלוקה היא על פי יכולות או כל פי הנחות מגדריות? כיצד אנו כותבים את דפי העבודה והאם הם מנוסחים לשני המגדרים? כיצד אנו מרגישים בחלוקות הללו? לפתע מושגים שלקוחים מימי המהפכה הצרפתית מקבלים הנכחה ומקום במציאות הבית ספרית, בחלל הכיתה וביום יום של הכיתה. נופתע לראות עד כמה התלמידים והתלמידות יודעים לקחת את השיח התיאורטי למרחבים שונים ויצירתיים של הגשמה. לעיתים הם כלל לא יודעים שהמעשה אותו הם עושים מתחבר לעולם התיאורטי עליו דיברנו. לשיטתנו תפקידו של המורה הוא לשזור בין מורשת הדורות, בין עולם הערכים המופשט לבין מציאות החיים היום יומית. הארת נתיבי ההגשמה והנכחה שלהם בחלל הכיתתי יכולים להפוך את עולם הערכים כליו שוחחנו ל”תורת חיים”, כזו הפוגשת ומפרה את המציאות ומשנה את המציאות המוכרת לנו.
הדרך חכמה מההולכים בה – המסע הזהותי כחוויה קיומית
בשונה מחומר הנלמד למבחן הנחלק למנות קטנות שבסופם ישנו מבחן החותם את תחום הדעת בציון. השיח הזהותי הוא ביסודו תהליך שאינו מסתיים לעולם, הוא חלק בלתי נפרד מהחוויה הקיומית שלנו כבני אדם. בכל שלב ושלב בחיים אנו עוסקים בסוגיות הקשורות לזהותנו ולתפקידנו בעולמות בהם אנו חיים (משפחה, חברה, עם). כדרכו של נהר החיים, בתקופות שונות השיח מתעצם והולך ובאחרות הוא מתקיים בעוצמות נמוכות יותר, אך הוא תמיד שם. אין בו תשובות סופיות, אלא הוא תהליך שבכל תקופה ותקופה מוביל אותנו לתת לעצמנו ולסובבים אותנו תשובות שונות היונקות ממרחבים תרבותיים שונים. לשיטתנו תפקידנו כאנשי חינוך לספק לתלמידים ולתלמידות חוויה חיובית הרואה במסע הזהותי הזדמנות לבירור והעצמה. על מנת שיוכלו להפיק את המירב ממנו, עלינו לתת להם כלים להופכו לחוויה מאתגרת ומספקת המעניקה ערך מוסף לחייהם. הקניית כלים ומיומנויות השאובות מעולם ההנחיה הפותח צוהר לעולמנו הפנימי ומרחב לסובבים אותנו יכולים להעשיר את המסע אליו יוצאים התלמידים. ציידו אותם בשאלות, פיתחו בפניהם את הפתח לראות את העוצמה הטמונה בעצם היציאה למסע, את כוחה של הבחירה, ואת היכולת לקיים דיאלוג עם האחר. ניתן לשלב בין מגוון רחב של מתודות המפגישות את היחיד עם עצמו ועם סביבתו. רפלקציה אישית בכתיבה, לימוד ושיח בחברותות או שיתוף במליאה. כל מתודה בה נבחר מהווה רק כלי שאמור להקנות לתלמידים בסופו של דבר את החוויה החיובית, את ההתאהבות בשיחה, בדיון ואת האמונה שבכל אחד ואחת מהם טמונה היכולת לחולל שיח זהותי משמעותי.
סיכום
העולם בו אנו חיים הולך ומסתבך, המציאות של העוסקים במלאכת ההוראה הופכת למורכבת יותר. קשה לחזות איך יראה שוק העבודה העתידי ומהם מיומנויות העתיד שלהם יזדקקו התלמידים על מנת לממש את הפוטנציאל הטמון בם. יחד עם זאת כל תמורה טכנולוגית באשר היא לא תחליף את הצורך הייחודי בחישולה של רוח האדם. בחיזוקה של המוטיבציה הפנימית ללמוד, לחולל שינוי ולהתפתח. על מנת לקיים זאת אנו צריכים להשקיע לצד הקניית המיומנויות בפיתוחה של הזהות האישית והקבוצתית, בחיזוקה של הרוח שמניעה את גלגלי המכונה החברתית. מתודות ההנחיה שחושלו במשך מאות שנים ועתה מומשגות באופנים חדשים, מהוות חלק מארגז הכלים המקצועי העמוד לרשותם של אנשי ונשות חינוך הנמצאים בחזית העשייה. שילובן אינו צריך להיות מוגבל לשעות מחנך אלא ניתן לשזור אותה בכלל מקצועות הלימוד ובכך להפוך את השיח הזהותי לחלק בלתי נפרד מהמסע החינוכי בו לוקחים חלק מורים ותלמידים. שיח היוצא מד’ אמותיה של הכיתה ופורץ ומשפיע על מעגלי החיים והשייכות אליהם משתייכים התלמידים והתלמידות שלנו. אל מעגלי הקיום שלנו כחברה המחפשת כל העת את הנתיבים הראויים להגשמה רוחנית וחומרית.
__
אברהם אייזן הוא סמנכ”ל חינוך בבינ”ה התנועה ליהדות חברתית, בעל תואר שני במדיניות ציבורית ותואר שני בהיסטוריה של עם ישראל. יזם ופעיל חברתי בתחומי חינוך וחברה. מתגורר במודיעין עם משפחתו.
