מאמר זה הוא חלק מספר שהושק בפורום ׳גוונים׳ לזכרו של פרדה אקלום ז״ל, מחלוצי עליית ״ביתא ישראל״ דרך סודן.
לחלוצים מאתיופיה,
איך קרה הדבר ש”פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת”? דומה כי במשפט זה נמצא הגרעין של הסיפור שלפנינו. יחידים מתחילים ללכת. המופת האישי שלהם משכנע את האנשים שמסביבם, כי למרות שהם יחידים הם סוללים דרך לרבים; שמותר להם לסלול דרך כזו במיוחד משום שהיא פותחת לבבות אל האופקים החדשים. והרי זה מה שעשו יהודי אתיופיה, כמו יהודי עירק, הפליטים מהשואה, העולים מלוב וממרוקו.
כיצד מניעה החלטת יחידים את ההמונים? לא מכוח העדריות, אלא מתוקף האמונה הבסיסית שלחלוץ יש אחריות למחנה, והמחנה יכול לתת אמון בחלוציו. בקורות הציונות קשר זה בין הסיירים למאספים לא פעם ניתק. הסיירים רצו קדימה והיו לחבורות, שצריכות לפנות מקומן לסיירים הקשובים יותר למאסף. אלה שמבינים כי ככל שאתה תומך במי שנראה רחוק ושונה, ככל שאתה יודע להעניק לו את המקום הראוי, כך חברתך תהיה נאורה יותר, אחראית יותר, אוהבת יותר.
הקהילה האתיופית זכתה לקבלת פנים משיחית, שנגוזה מהר. עלייתה חשפה הרבה מהגזענות, האמונות התפלות ויצרי השלטון, שהיו חבויים במעמקי החברה הישראלית. לשמחתנו, התגלו גם אנרגיות אחרות. שום קליטה בארץ לא היתה פשוטה. כל קליטה חשפה את הקנאה והדעות הקדומות. כל עלייה העמידה את החברה מול מצפונה: האם תהיה זו חברה דמוקרטית המעניקה חירות לכל? כל עלייה שאלה האם נצליח להקים כאן חברה של קהילות הפתוחות זו לזו, הניזונות זו מאוצרותיה התרבותיים של זו?
היו גם ניצחונות, אך לרוב האתגר עדיין מתמהמה. הסכנה הגדולה של תנועת תחייה היא שהיא אובדת לחשוב שבכל רגע מתחיל הכל מחדש. שכל מה שעבר עד הלום יישכח. שרק השכחה יכולה להיות מקור ההשראה לבנייה משוחררת. אך אנו יודעים כי השכחה כזו בונה מפעל שימורים להדחקותינו האלימות.
רבים חשו כי יש להעפיל לארץ ישראל מבלי שידעו מה האינטרסים של האומות בארץ, מבלי שידעו את מערכת התירוצים שאימפריות ביקשו לראות בה, מבלי ששותפו בתכסיסים או בתיאור
יות המפליגות. חלק מהם הגיעו על גלי תמימות אמונית וחלק על תחושת שמיים פתוחים של השכלה, המבקשת אוניברסליות ויהי מה. רבים מהחלומות התנפצו לגלים של משיחיות שקר ושל אובדן קשב אל מציאות נוקבת תהומות. אל פולחן של אנושות הדוהרת אל מטרות ההיסטוריה שלה ומתעלמת ממלתעותיה של התרבות המבקשת רק שלטון אדם באדם.
זיכרון החלוצים הוא זיכרון אי הוודאות המאמינה ביכולתה לברוא משהו בעולם, ליצור אנושות הנמצאת בתהליך מתמשך של בנייה מהזיכרון ומהתקווה. זהו זיכרון היציאה ממצרים. כל הפרק ההרואי הגדול הזה של יציאת מצרים בימים ההם בזמן הזה לא יכול להסתיים בדור של מדבר. גם לא של מדבר סודן. יציאת מצרים אמנם מובילה למדבר, אך זה חייב להפוך לדרך, לציפייה להתגלות, לחציית הירדן, לתביעה לכניסה לארץ מובטחת, גם כשזו תגלה פרצוף מורכב וקשה.
החלוץ מכיר בשפל ובגאות ומוכן להן. החלוץ בכל דור ודור לא מסתפק במדף הספרים הכרוכים זהב, הוא מבקש את פתרון החלום במעשה.
הערכה רבה יש להעניק למורי בית ישראל, שחיברו אותם מחדש לעם היהודי, אך הם היו המיילדים ולא היולדים. גם הארגונים שהקימו בתי ספר ולימדו תורה, חשובים היו בבחינת מיילדים. היולדים היו הקהילות ששמרו על הזיכרון כאוטופיה, שמחייבת אותם לקום וללכת. אותם מנהיגים של הקהילה, שהעזו להיות חלוצים, לקחו על עצמם אחריות עצומה. במיוחד אלו שידעו כי ההולכים לא לירושלים של מעלה צועדים, אלא לארץ הקשה, שמבחינות רבות אינה אלא מדבר.
בית יעקב לכו ונלכה, אמרו החלוצים בעלייה הראשונה, ואפשרו את רקמת החזון, שלימים היה לחזון הציוני. צעירים שהנהיגו מהפכה. לעתים הם בנו לה מזבח ומאוכזבים התנכרו לה. אלו שחשבו שהם מובילים את המהפכה מרחוק השלימו עם השחתתה.
לעומתם, החלוצים מקצווי תבל, מתימן ומרוסיה, מגרמניה וממרוקו, מבוכרה היפה ומפולין המתנכרת, מעירק ומאיטליה, מצרפת ומארצות הברית – הכריעו ללכת למרות ובגלל שידעו שהבשורות לא מספיקות. עיקר הקרב מגיע אחרי שנראה שהאגדות מסתיימות בטוב. אין “ומאז חיים בעושר ובאושר”. דווקא שם מתחיל פרק חדש, לו צריכים הרבה עקשנות והתמדה. לא לתת לחזון ציון ליפול גם כשהוא משתנה.
העלייה מאתיופיה זכתה במוסד, במטוסים, בצה”ל, בדיפלומטיה תומכת, אך היא כבר לא זכתה להגיע לארץ שמתפללת, מאמינה ופועלת ברוח שוויון ערך האדם. היא הגיעה בעת של השתבללות, ציניות, הערצת הון והיררכיה. זהו המדבר בו כולנו נודדים.
כיצד הופכים זיכרון לסיפור? מדוע זה הרבה דברים שאנו זוכרים נשארים גנוזים בזיכרוננו ואינם הופכים לסיפור? האם סיפור הוא מה שאנחנו משחזרים, או מה שנראה לנו נכון שימצא הד אצל מאזינינו? כל השאלות הללו הופכות דחופות כאשר מוטלת עלינו החובה לספר ביציאת מצרים מיוחדת זו של יהודי אתיופיה. זוהי שאלה חיונית למי שמנסים לרקום את הרקמה התרבותית, שנשזרת והופכת לקנה מידה שמנווט את דרכנו לא רק בשחזור של מה שהיה, אלא את ההתכוונות שלנו לעתיד.
יהיו העולים מאתיופיה, בניהם ונכדיהם שותפים בבנייה מחדש של חברה ההופכת לציון, חברה הנאבקת על החירות, על שוויון ערך האדם, על המעטת שלטון איש ברעהו ועל הגברת האחווה, כיאה לחברה יהודית.
ב-3.6.16 השתתפה בינ״ה במסגרת ״פורום גוונים״ בהפקתו של כנס מיוחד לזכרו ולהוקרת פועלו של אקלום. בכנס השתתפו בין היתר שרת המשפטים איילת שקד והרמטכ״ל לשעבר רא״ל בני גנץ. במהלך הכנס הושק ספר מיוחד לזכרו של אקלום.
מוקי צור הוא מורה ותיק במכינת בינ”ה ובישיבה החילונית בתל אביב.
