“והאיש אשר ליבו ער בו, הוא יבוא וישמע לקול המעורר הבא…” (מתוך ׳המעורר׳, י.ח ברנר)
מעולם לא צעדתי במצעד הגאווה והסובלנות בירושלים.
האמת היא שתמיד פחדתי להסתכן, בייחוד אחרי הדקירה שהתרחשה שם לפני כמה שנים. וכידוע, פחד הוא רגש משתק. אמרתי לעצמי שהאדם שרואה אותי צועדת אולי שונא אותי בעומק ליבו ובכסות תורתו ואולי גם רוצה לפגוע בי מתוך אותה תורה מעוותת מלאת שנאה וקנאות דתית. הוא לא מכיר אותי ולא רואה אותי כישות חיונית שלמה. הוא לא רואה בי “אדם” – הוא לא רואה בי שווה לו או שווה לחיים בכלל. למרות המבוכה שעלתה בי פעם בשנה לקראת המצעד בירושלים, נמנעתי ממנו וסמכתי על אחרים ואחרות שיצעדו בשבילי. עד שבאה שירה.
עמדתי בערב יום ראשון בגן מאיר בתל אביב, בחום של יולי-אוגוסט. הגעתי לשם אחרי סוף שבוע משפחתי בצפון שבמהלכו מחשבותיי היו כל הזמן עם ילדה אחת בת 16 הנאבקת על חייה לאחר שמחבל יהודי דקר אותה בשנאה יוקדת בזמן שרק ביקשה לחגוג עם חבריה וחברותיה את החופש להיות במצעד הגאווה והסובלנות בירושלים.
לשתינו היה החופש להיות בכל מקום אחר, היא בחרה לצעוד. בדרכי חזרה לתל אביב שמעתי ברדיו שאותה נערה, שירה בנקי שמה, מתה מפצעיה הקשים. נרצחה בעודה חוגגת ומביעה תמיכה בקהילה שלי ובזכויות שלי לחיות לפי דרכי ואהבתי בכל מקום. לחיות בלי פחד, לצעוד בלי פחד.
הקול המעורר שלי היה קול דממה דקה.
מצאתי את עצמי עומדת יחד עם מאות אנשים בחום, בצפיפות ובדממה גמורה. דממה של הלם, של כאב, של כעס, של ייאוש, של מבוכה. דממה של ניכור. דממה שמאפשרת לשמוע את הקול הפנימי הברור והחזק ביותר – זו לא היהדות שלי.
היהדות שלי לא רוצחת, לא שונאת, לא מדירה ולא מזלזלת. היהדות שלי לא משפילה, לא מתנשאת, לא מתירה דמים ולא מפלגת. היהדות שלי מבקשת לחבר איפה שיש ניתוק, מבקשת לאהוב איפה שיש שנאה, מבקשת לקבל איפה שיש דחייה. זאת היהדות שלי. יהדות של “ואהבת לרעך כמוך”, יהדות של “סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו”.
עברו שלוש שנים מאותו יום חמישי בו נדקרה למוות שירה בנקי ז”ל ולמרות ההתקדמות המרשימה שעשתה הקהילה הגאה ביכולת שלה להשמיע קול ולדרוש את זכויותיה, במכינה בעלי עדיין נאמרים דברי בלע והסתה חמורים נגד הקהילה, בכנסת ישראל עדיין יושב הומופוב גאה, בנצי גופשטיין אחד מארגן כבר את מפגן השנאה השנתי שלו וכמו בכל שנה קמים מאות שלא מבינים “למה דווקא בירושלים?!”.
״כי כה יאמר המעורר:
ראה, בן הגלות, הנה לדפוק בדלתי לבך הכואב באתי כיום הזה.
כיום הזה – יום אשר לא היה עוד כמוהו לרוע מיום אשר הלכנו בגולה, יום של פחדים בלתי נפסקים ואי – אמון בחיים. כיום הזה – אשר אי- הדעת מולכת בכיפה, ודברי תורה נתמעטו, והמרה השחורה משתפכת בכל, והעצבות מתרבה, והעמודים נופלים, והאמונה בשמים שבארץ מתמוטטת…”
אל מול הפחד הזה, אל מול השנאה הנוראה, אל מול הבורות, ההדרה, האלימות וההסתה, אני אצעד בחמישי במצעד הגאווה בירושלים. אצעד עם התנועה שלי – בינ”ה – התנועה ליהדות חברתית.
יחד נצעד לזכרה של שירה. יחד, נשמע את הקול הפנימי המעורר של כולנו, בני ובנות הארץ הזו המגנים יחד גזענות, אלימות ושנאת חינם. המאמינים בקבלת האחר ובאהבת האדם באשר הוא אדם.
יחד, נשא ראשינו ללא יראה, נצא מנקרת הצור, ניגש עד הערפל נתעלה ונתקדש בעיר הקודש במצעד של אור – הרבה אור אל מול חושך גדול.
הצטרפו אלינו.
מור שמעוני מרכזת תכניות צעירים בישיבה החילונית בתל אביב וכיהנה כשליחת בינ״ה להודו
