פורסם לראשונה בישראל היום
מגילת אסתר היא אחד הספרים המרתקים, הפופולאריים והפנטסטיים בתנ”ך. מדברים הרבה על הממד הנשי/פמיניסטי הבולט בה. זה בהחלט חשוב, אך יש בה ממד נוסף, חתרני, מודחק וחבוי תחת המעטה הקרנבלי של הסיפור. הוא קשור אולי לעניין הנשי אבל רדיקאלי ממנו. זו אמירה קיומית קשה לעיכול אך רבת משמעות. מגילת אסתר היא מגילה חילונית.
כן, ממש כך, בואו נקרא שוב יחד, עם מבט קצת בוחן וביקורתי, ותשאלו את עצמכם כמה שאלות מתבקשות. איפה אלוהים? חפשו טוב בטקסט. הוא נעדר, לא מוזכר לא מתערב. שמותיו הרבים לא מוזכרים. גם לא אחד מהכינויים שלו. אפילו לא ברמז. גם לא בעקיפין. אין עוד טקסט כזה במקרא. זו לא שתיקה רועמת, זה יותר מזה, כפי שנגלה בהמשך.
מה עם התורה, ומה עם המצוות? גם כאן כלום – נאדה. מרדכי (שקרוי על שם האל הבבלי מרדוך) אמנם לא כורע ומשתחווה להמן. אבל הוא לא עושה שום דבר שמעיד על יהדותו. לא מתפלל מנחה, לא נותן צדקה, לא שומר נידה. ממש אין מקום לתורה ואין מצוות. אם לא היה נאמר על מרדכי שהוא יהודי היה קשה לנחש.
ארץ ישראל, היא לא נושא במגילה. ארץ הקודש. ציון משוש כל הארץ. היא עוד אחת ממאה עשרים שבע מדינות. בלי ייחוד, בלי כיסופים, אין שמץ של געגוע. מה היה אומר על כך הרב קוק? בלי אלוהים, בלי תורה ובלי ארץ ישראל. רק לאומיות יהודית בלי כל סממן דתי. וחשוב להדגיש. זה לא מקרי – יש כאן יד מכוונת. המגילה היא חיבור כתוב היטב. הכל מתוזמן, מאורגן ולא מקרי. גם מה שלא כתוב. העולם והנעלם.
גם סיפור המסגרת – הנארטיב. הלקח. לא רק העדרו של אלוהים בולט ומעורר שאלות, אלא גם הניסיונות לפרש את הסיפור. האלגוריה שייצרו פרשנים יהודים ואחרים (המגילה הייתה פופולרית מאד גם בין נוצרים, בעיקר באנגליה וצרפת במאות ה-16-18) בין תמונת העולם שבמגילה לתמונת העולם בכלל: אחשוורוש הוא המלך. והוא שולט ללא עוררין במרבית העולם העתיק. ההשוואה למלך מלכי המלכים מתבקשת. אבל אחשוורוש מנהל את העולם בצורה גחמנית ורשלנית. הוא לא מפריד בין תשוקה, מזימה, חסד ורשעות. הכול מופיע ונעלם בערבוביה מקרית, ומה שמכריע הוא הפור – פורים, כלומר הגורל או המזל.
המגילה היא קזינו אחד גדול עם הרבה אלכוהול ונשים יפות. הרולטה מסתובבת ודברים נחתכים בתזמון מקרי, אכזרי וחסר פשר, כמו במשחק סולמות וחבלים. ושתי מושפלת, אסתר זוכה בתחרות, מרדכי רוכב על סוס, והמן תלוי על עץ. אין דין ואין דיין. או גרוע מזה. הדיין הוא שוטה ושתיין חסר עכבות וגבולות, שמושפע מכל אחד ואחת, ונמשך מצד לצד בלי ערך, מוסר או תוכנית.
אז במקרה הזה ניצלנו ממות בטוח. זה לא מבטיח כלום, ובעצם מעורר חלחלה. אם כך מתנהלים הדברים בעולם – שווה להיזהר.
חכמי המשנה הבינו את המסר החתרני הזה, ויש דיון מרתק בתלמוד לגבי השאלה האם לכלול את מגילת אסתר בין כתבי הקודש. למזלנו הם הכריעו בחיוב. הם כנראה היו אנשים נאורים, ליברליים ובעלי חוש הומור. הם הבינו שהספק, הכפירה והחילוניות הם חלק מעם ישראל, יש לערכים הללו מקום של כבוד במסורת. היכולת שלהם להכליל את המגילה יחד עם עוד כמה ספרים חתרניים, כגון קהלת ואיוב, בקאנון התרבותי שלנו, מראה אולי פנים של יהדות אחרת. זה מעורר השראה.
זה מעלה בי געגוע ליהדות ללא “דת” – מילה פרסית שמופיעה לראשונה במגילת אסתר. דת במשמעות של חוק. “דת”. סוכנת זרה מתרבות אחרת, פתח לממסד דתי מסואב ומשחת. בואו נלמד משהו מיוצרי המגילה, נצחק על עצמנו ונשכיל בינ”ה.
ערן ברוך הוא מנכ”ל בינ”ה.
