בפורים של ימי ילדותי, החגיגות היו נפתחות בהתכנסות במבנה הקהילתי המרכזי, בו נערכה הופעה של מבוגרי היישוב המציגים את מגילת אסתר. הילדים והילדות ישבו על רצפת המבנה בתחפושות, אחוזי רעשנים, ממתינים במתח להרעיש כשיישמע קולו של הצורר; התפאורה הייתה קבועה ומושקעת: ארמון פרסי מוזהב, כסא למלך וכסא ריק נוסף שהמתין למלכה, בובת סוס ענקית, ובגדי מלכות נוצצים לכל השחקנים; הטקסט של המחזה היה לקוח כולו מן המגילה, עם קיצורים והשמטות, כך שההצגה תתאים לילדים. עד היום אני יודעת לצטט בע”פ את פתיחתה של המגילה-הצגה: “ויהי בימי המלך אחשוורוש, הוא אחשוורוש, המולך מהודו ועד כוש, שבע ושערים ומאה מדינה…”
רוב מילותיה של המגילה אינן זרות לי, אני חשה צרימה כשמישהו קורא באופן שגוי את שפתה. היום, בבגרותי, אני מרגישה שקיבלתי מתנה. מתנה שדור ההורים שלי ואפילו הדור שקדם להם, עמל עליה רבות, והעניק לי. זכיתי, לרגעים ספורים בכל שנה, לתחושת בית בתוך התרבות היהודית. לא גדלתי בבית ויישוב שומר הלכה ומצוות, אך החגים נבנו והתעצבו בו מתוך חיבור עמוק להיסטוריה שלנו ,לערכי הקהילה ולמסורות שהתפתחו בה עם ההגעה לארץ. לתרבות היהודית הייתה נוכחות משמעותית בחיינו בכל חג ושבת, ביישוב שהגדיר את עצמו חילוני ולתושביו לא היה אלוהים.
פעם היתה פה עדלאידע. תל אביב, 1934
דור המייסדים של המדינה הגיע לארץ עם מטען תרבותי עשיר, שלא ביקש להניח אותו מאחור, אלא עמל רבות על התאמת המסורות והמנהגים, כך שיבטאו או ישקפו את תפיסות העולם המהפכניות בהם האמין. המציאות החדשה אותה הם יצרו במו ידיהם הכריחה אותם לחשוב ביצירתיות. לבחור מחדש באופן אקטיבי מה משמרים, מה מניחים בצד כי אינו רלוונטי, ומה מחדשים ויוצרים. ימי הקורונה בהם אנו נתונים מציבים בפנינו הזדמנות להמשיך את תהליך הבחינה, לחשוב מחדש ולעצב את לוח השנה כך שימשיך להיות רלוונטי למציאות שאינה מאפשרת לנו להמשיך ולהתנהל באופן אוטומטי.
הקורונה מכריחה אותנו לבחון מחדש
המציאות שהשתנתה סביבנו הובילה לשורה של משברים בריאותיים, כלכליים וחברתיים עמוקים ששינו את סדרי החיים מן הקצה. המגפה והריחוק החברתי דורשים מאיתנו, אלו המבקשים והמבקשות לשמר ולהחיות את מועדי השנה, לקחת עליהם אחריות, להבין מדוע וכיצד נוצרו מנהגינו, ולהחליט שוב: מה אנחנו משמרים? מה מניחים בצד? ומה מחדשים ויוצרים?
חג פורים המתקרב, הוא הזדמנות להתנסות בכך. לחתור חזרה אל הגרעין הפנימי, אל מהותו של החג, ולחשוב דרך משקפי המציאות של ישראל בשנת 2021, איך ולמה אנחנו מעוניינים לחגוג אותו. אציע להלן כמה מחשבות, סביב הציר של ארבעת מצוות החג המסורתיות: מקרא מגילה, משלוח מנות, מתנות לאביונים ומשתה.
ארבעת מצווות החג מקבלות טוויסט עכשווי
מקרא מגילה: במהלכו של החג בתי הכנסת קוראים את מגילת אסתר. איך נדאג שמנגינת המגילה, והסיפור הדרמטי שבתוכה, יהיו חלק מעולמם התרבותי גם של ילדים שאינם הולכים לבית הכנסת? ובכלל, איך הסיפור יוכל להיות רלוונטי עבור מבוגרים? רובנו מכירים במעורפל את סיפור המגילה. נסו רגע לחשוב על הסיפור? מה אנחנו זוכרות וזוכרים ממנו? מי הדמויות? מי הטובים ומי הרעים? איך הסיפור מסתיים? המגילה כתובה בעברית, השפה שבה רובנו מדברים, כותבים, קוראים וחולמים. בואו נקרא במגילה! בעשרת פרקי המגילה נמצא עושר רב של סוגיות ובהם: מיעוט בתוך רוב, ריבונות וגלות, מגדר, ניצחון ונקמה. בואו נקרא אותה , נבין אותה נתדיין עליה, נשאל שאלות ונתאים את תוכנה לגילאים השונים, כך שהיא תהייה רלוונטית לשאלות החיים שלנו.
משלוח מנות: השנה אל לנו להסתפק במשחקי “גמד-ענק”, של מתנות לבן או בת כיתה שהוגרלו מן הכובע במקריות. דווקא בתקופה כמו התקופה הנוכחית, שבה הבידוד מוביל לבדידות, וכל עיסוק רשמי בנתינה של מזון הוא בעייתי. דפיקה בדלת לחברה לספסל הלימודים, או לשכן שאיננו מכירים באופן אישי, והצעת עזרה, אוזן קשבת לשיחה ואמפתיה, יכולים להיות משלוח מנות מחמם לב וממלא יותר מכל מאפה ומטבל. השנה המשלוח יתמקד ביחס, בראיית האחד ובשבירת גבולות הזרות והבידוד בהם נתונים רבים ורבות.
מתנות לאביונים: איתור אקטיבי מצדנו של ה”אביונים” במקומותינו, המוחלשים או חסרי האמצעים, יהיו תזכורת חשובה ל”יש” שבחיינו, וליכולת הנתינה, ולו הצנועה ביותר. התקופה האחרונה החלישה רבים מאתנו. דיללה את האמצעים וההכנסות במשפחות רבות ויצרה מצוקות רגשיות מסוגים שונים. עיתות “קצה” כמו אלו מדגישות את הצורך בקהילתיות ובשיתוף הנכסים. לאו דווקא הנכסים החומריים, נהפוכו: הנכסים של ההון האנושי הקיימים בתוכנו. היכולת לומר מילה טובה, לחזק באופטימיות, לחבק (כשמותר), להציע מהכישורים האישיים, כל אחד ואחת מאיתנו הפסידו דבר מה בשנה החולפת, ודווקא היחד יכול לייצר תחושת “יש” ועושר חדשה.
המשתה: האוכל תמיד תופס מקום של כבוד בחגים היהודיים (אם כי פורים בהחלט חלש בתחום הקולינרי), ובכלל, בחיינו, אנחנו רגילים למפגשים חברתיים עמוסי אוכל. בפורים עוד נוסף על כך המנהג של שתייה “עד דלא ידע”, מסר בעייתי לבנות ובני נוער, גם בלי קשר למגפות קטלניות. במציאות הנוכחית, אכילה משותפת בקבוצות גדולות ואף מצומצמות, כמעט ולא מתאפשרת. האוכל, השתיה והחגיגה הן הצורה. דווקא השנה ישנה הזדמנות להעלות שאלות ולבחון, מה יש במשתה, שהוא נבחר כמצווה לחג זה? מה עומד בתשתיתו, מהי המהות, שאותה חשוב לנו לשמר ולהעניק לה צורה חדשה ואפשרית? אני רוצה להציע את השמחה כמהות העניין במשתה. מצווה להיות שמחים ושמחות. משנכנס אדר מרבים בשמחה. נסו לחשוב על הפעמים בחיינו שאנחנו חווים שמחה, שמחה טהורה ופשוטה. לעיתים נדמה כי זוהי מיומנות שהולכת ואובדת לנו. הנה יש לנו מועד על לוח השנה לתרגל אותה. להתאמן בה. לברר מה משמח אתנו ולקיים אותה.
השנה חג הפורים בימי הקורונה מזמין אותנו להיות יצירתיים מתמיד, להרחיב אופקים ולבחון מחדש כיצד אנו ממשיכים את שרשרת הדורות, באופן רלוונטי ומותאם הפוגש את ערכי החג ויוצק בהם משמעות. זו הזדמנות שחבל לפספס – כל שצריך הוא רצון.
חג שמח ומשמעותי!
__
אילה ויצנר היא מנהלת מחלקת “כזה ראה וחדש” בבינ”ה
