פורסם לראשונה ב-Ynet
במערכון של ה”חמישיה הקמארית” מעט אחרי רצח רבין, מדבר יגאל עמיר בתאו על מה יקרה עוד 20 שנה. “ישחררו אותי” הוא אומר “ואני אגור בירושלים. וכשאני אצא לרחוב יעמדו אנשים וימחאו כפיים. וראש העיר יבוא להצטלם איתי.” – כך הוא אומר ומחייך למצלמה.
אז עברו יותר מ-20 שנה והרוצח עדיין בכלא. אבל נראה לי שאם הוא היה משתחרר וגר בירושלים, בכמה שכונות אכן יש מי שיתנו לו כבוד, ויש מצב שמי מהמועמדים היום בבחירות לראשות העיר הגדולה בישראל היו שמחים לבוא ולהצטלם איתו.
ביום הזיכרון לרצח יצחק רבין, שהמועד העברי שלו חל באוקטובר השנה, יתקיימו טקסים רבים במערכת החינוך, בצה”ל ובמעט מן הישובים. ודאי שהחינוך החרדי וחלק נכבד מן החינוך הדתי לאומי יתעלמו מהנושא. אך גם ברוב האירועים או כמעט בכולם לא יתקיים דיון. לא על הרקע לרצח. לא על הרוצח ומניעיו, ולא על הקונפליקט הבלתי פתור, ההולך ומחריף מאז הרצח, בין יהדות לדמוקרטיה.
מן הסתם יקריאו כמה שורות על הביוגרפיה של הנרצח. שני שירים ושלושה קטעי קריאה קצרים ובנאליים. שום דיון לא יתקיים. נדחיק כולנו ונמשיך הלאה. בואו נודה על האמת: זה המצב.
אז תזכורת קטנה: יגאל עמיר לא היה משוגע, וממש לא היה בשוליים הסהרורים. הוא שירת כמפקד בגולני. היה שליח לשכת הקשר במזרח אירופה. ובזמן הרצח היה תלמיד בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן. ההסבר למעשה קשור בסוגיית “דין רודף”, הלכה שמקורה בתלמוד הבבלי – בבא מציעא. אני מבין שרוב הקוראים החילוניים שוקלים לעצור כאן, ולעבור למדור הספורט. זו בדיוק הבעיה.
עמיר היה תלמיד חכם שהתייעץ על פי עדותו עם רבנים, פירש את הסוגיה כך שהיא דורשת ממנו לפגוע ברבין על מנת שלא יחזיר שטחים לרשות הפלשתינית ובכך יביא לקרבנות בנפש. הוא פשוט חשב שההלכה היהודית (בהתאם לפרשנות שלו) היא קודמת וגוברת על החוק הישראלי, שאוסר כמובן על רצח, וקובע שראש ממשלה שנבחר כחוק, הוא ריבון לקבל החלטות בנושאים בטחוניים.
לפני הסקרים שעורך בשנים האחרונות המכון הישראלי לדמוקרטיה, ענו שליש מהאזרחים היהודים שבמקרה של קונפליקט בין ההלכה לחוק הישראלי, הם יצייתו להלכה. רוב מכריע בקרב האוכלוסייה החרדית ורוב מוצק בקרב האוכלוסייה הדתית לאומית. הנתון הזה גדל בעקביות.
כך שיגאל עמיר לא לבד. ולכולנו ברור שהקוקטייל הנפיץ של לאומנות מיליטנטית והקצנה דתית, באווירה של פופוליזם וגזענות, מוביל את מדינת ישראל צעד, צעד לקראת היותה מדינה יותר יהודית ופחות פחות דמוקרטית.
אבל לדבר על זה, לקיים דיון פתוח, ללמוד על הרצח, על הרקע למעשה, זה קשה ולא נעים. ההרגשה היא שבקרב הציבור הלך הרוח הוא שזהו זה, אפשר לחזור לשיגרה, עברו 23 שנה.
ערן ברוך הוא מנכ”ל בינ”ה
