רצח רבין עבר הרבה גלגולים מאז אותו לילה בכיכר. אז, הרצח הותיר את החברה הישראלית בצומת דרכים, כאשר במרכזה עומדת תלויה שאלה חברתית קיומית – האם ציבור הרבנים וההלכה נתנו לרוצח את הגיבוי ואת הגושפנקה הדתית לאידאולוגיה הפוליטית שלו? הרצח הפר את האיזון העדין בין הציבור הדתי והחרדי לבין הציבור החילוני ובימים אלה, 23 שנים אחרי, ההקצנה הדתית מעמיקה את השסע הזה שהולך ומתעצם.
מאז ועד היום, גדל פה דור “שלא ידע את רבין” וחל תהליך שחיקה משמעותי ועמוק בתודעה הציבורית לרצח, בתודעת הזיכרון וככל הנראה גם בבסיס ההיסטורי והחברתי עליו הוא צמח. מהמיתוס המפואר שנדמה שנחקק פה באבן בשנים שלאחר הרצח נותרו סמלים דהויים, השיח המבקש “להמשיך את דרכו” שואל איה היא הדרך, והוויז החברתי-שמאלני טועה לא פעם ומבקש לחשב מסלול מחדש, נשען על מסרים מטושטשים של סובלנות וזיכרון.
אבל הדבר המטריד ביותר סביב נושא זה היא המציאות המקבילה שהתפתחה תחת אפנו בשנים האחרונות. לאחרונה הונחו לפני אינסרטים המופצים בעיתונות ומודעות הנושאות את הכותרת אמא, מזמינות לרכוש מזוזות של אמא רחל ועוד ועוד הזמנות שונות לציון יום פטירתה של רחל אמנו, ולהילולה של האמא של כולנו, שחל יום לפני הרצח. יש האומרים, כי הילולה זו מתחילה להיות תחרות הוגנת להילולת הרשב”י בל”ג בעומר.
אז מה קורה כאן בעצם? יום פטירתה של רחל אמנו מצוין ביום י”א בחשון. יום אחד לפני יום פטירתו של יצחק רבין, הוא יום הזיכרון הלאומי המצוין בי”ב בחודש זה. נשים בצד את שאלת קביעת יום פטירתה של רחל אמנו (לגבי תאריך פטירתו של רבין אין מחלוקת), ובמקום זה נשאל את עצמנו מדוע ונגלה כמה זה נוח בעצם… רצח רבין הציף באחת שאלות סביב היהדות, זהות יהודית ודתית, אמונה והסתה. שאלות אלו מחמירות ומחריפות בקרב המגזר הדתי שאמור להסתכל לעצמו בלבן של העיניים ולומר – אני גידלתי עשבי פרא כאלו? או בעצם: טוב שגידלתי לי כאלו?
יום פטירתה של רחל אמנו הוא האלטרנטיבה המושלמת בבתי הספר הממלכתיים דתיים במטרה לנתק את הזיכרון מהרצח, ולנתק את הדיון מהשאלה המוסרית והחברתית שמעלה הדיון והלימוד סביב הרצח. נאמר כבר לפני שנים כי יום זה לא היה יום מרכזי בלימוד בבתי הספר הממ”ד לפני רצח רבין. אפשר להניח שיום זה בא למלא ואקום שנוצר במערכת החינוך הממלכתית-דתית, ומאפשר לחלקים גדולים במערכת החינוך לטשטש ולמחוק את יום הזיכרון הממלכתי ביום אחר, קדוש יותר, פשוט הרבה יותר של רחל אמנו, האמא של כולנו.
דמותה של רחל היא מיתית לא פחות, וסיפור חייה ומותה אף משרת נרטיב התיישבותי “ושבו בנים לגבולם” ומעלה את שאלת זכותנו על הארץ – זהו המענה המושלם בזמן המושלם לקונפליקט השלום והוויתור שמציף יום הזיכרון הממלכתי של יצחק רבין.
כדאי מהר מאוד לעזוב לרגע את השאלה מה פה חשוב ממה, ולעסוק רק ב”פשט” של המציאות שמתהווה לנגד עינינו. או יותר נכון – שתי מציאויות שונות, חלופיות במידה רבה זו לזו. מערכת החינוך היא אחד המכבשים החשובים בגיבוש תודעה זהותית וחברתית, והיא אמורה “לייצר” אזרחים גאים, שבין היתר משרתים יחד בצבא, ולגבש את התודעה הלאומית-חברתית-תרבותית ויהודית. ואם נחזור שוב לנושא ההדתה במערכת החינוך – בשעה שהורים רבים מבקשים לילדיהם חינוך פלורליסטי הורים אחרים מבקשים בדרכם, חינוך והנחלת ערכים דרך סיפורים ומיתוסים שונים ונפרדים.
כיצד נוכל לצפות להמשך בנייתה של חברה בעלת זהות לאומית מגובשת ומשותפת כאשר נבנות כאן שתי מציאויות חלופיות, שני סדרי יום אלטרנטיביים?
כל עוד ציבורים שלמים בונים ומתחזקים נרטיבים נפרדים לאומיים הנוגדים זה לזה, אנו נועדנו ככל הנראה לחיים נפרדים, ללא בסיס לשיח ולהבנה הדדית – ללא מיתוס קולקטיבי, מנותקים מ”דרכו של רבין” אבל בעיקר – מנותקים מדרך משותפת.
מעיין ארזי היא מנהלת השיווק בבינ”ה התנועה ליהדות חברתית
