קהילה ובידוד – הילכו שתיהן יחדיו? (כן!)
בילדותי גרתי בקיבוץ על גבעה המשקיפה לים התיכון, ובכל שנה בערב ראש השנה היינו מתיישבים כל המשפחה על הסלע בקצה הישוב, ומביטים על השמש, שוקעת על העולם בפעם האחרונה לאותה השנה. אחר כך היינו עולים יחד, נחילי משפחות, אל חדר האוכל המקושט בחגיגיות, לטקס הקיבוצי המסורתי. עוזי והאקורדיון ניצחו על המקהלה, אליה מעולם לא התקבל איש ממשפחתי, וטוב שכך, הוקראו כמה קטעי קריאה, פעם בבמה הצפונית ופעם בדרומית כדי לגוון, וסעודה הוגשה אל השולחנות הארוכים מכוסים מפות לבנות ויין.
היום כבר אין חדר אוכל, והחוויה הקהילתית נדרשת להמציא את עצמה מחדש, בטח בימי בידוד. יש לי משפחה משלי, איתה אני ממשיכה את המסורת המשפחתית המתוקה שלנו. אני מתגעגעת לתפאורה הקיבוצית של ראש השנה של ילדותי. עצוב לי שהיא לא תחזור עבורי, ושילדי לא יוכלו בעצמם שלא להתקבל למקהלה.
ויחד עם זאת, החיים בקהילה והמציאות המשתנה, מכריחים אותנו להידרש לאופן שבו נציין את החג. לא נוכל להתעלם ממנו, המרחב הציבורי שלנו משותף, והשינויים יכולים להיות גם הזדמנות להקדיש מחשבה למסרים הערכיים, הקהילתיים והחינוכיים שחשוב לנו להעביר. ראש השנה הוא לדעתי אחד המועדים הרלוונטיים ביותר לקיבוצים ולתפיסת עולמנו.
ממתי סופרים? לא רק שאלה מתמטית
השבוע נברך על סיומה של שנת 5780 (כלומר, התש”פ), לספירה העברית, וביננו, יש הרבה על מה לברך שהגיעה לסופה. אני רוצה להציע 3 מבטים על הזמן:
- הזמן הלינארי: אפשר להסתכל על התקדמות הזמן כקו ישר. מה שהיה היה ועבר, מה שיהיה עוד נסתר. אפשר ללמוד מן ההיסטוריה, אך המציאות תזמן תמיד אתגרים חדשים. יש בתפיסה הזו הרבה מקום לאופטימיות: נשאיר מאחורה את מה שלא עבד, את הקורונה, את המשבר החברתי והכלכלי, ונמשיך קדימה.
- הזמן המעגלי: זוהי תפיסה לפיה ההיסטוריה לעולם חוזרת. כל שנה מתחילה מעגל, ויש הזדמנות לתיקון, לסליחה וחשבון נפש, לדף חלק והתחלה חדשה. גם כאן יש אופטימיות, מסוג אחר, מנחם, של שגרה וחזרתיות שנוסכות ביטחון. יש המציעים את המבט הספיראלי, המציע התקדמות ושינוי בתוך המעגליות.
- הזמן הסמלי: יש הרואים בזמן אלמנטים אנושיים או תרבותיים. כך למשל יש המחברים בין הזמן של חודש לאיזו מהות נשית מחזורית, יש המחברים את האביב עם התעוררות הטבע לזמן של התחדשות, ואת החורף לזמן של התכנסות.
בשלושת המבטים הללו יש לראש השנה תפקיד מרכזי: אם מביטים על הזמן כמעגל, הרי שראש השנה הוא הנקודה שבה סיבוב אחד תם וסיבוב חדש מתחיל. אם מביטים עליו כקו, הרי שראש השנה הוא ציון הדרך להתקדמות השנים. ואם מביטים עליו כסמל, אני רוצה להציע אותו כסמל לשוויון ערך האדם:
מה קרה לפני 5780 שנים? למה אנחנו מתחילים לספור משם את השנים העבריות? על פי המסורת היהודית, לפני 5780 שנה נברא העולם. במבט מדעי הרי ברור כי אין כאן אמת. אנו יודעים כי העולם קיים מליוני שנים, לפי תגליות ארכיאולוגיות, ביולוגיות ומדעיות. התנגשות תפיסתית כזו מרגיזה במיוחד כאשר תפיסות אמוניות מנסות לשנות את המדע, ולהסתיר תגליות קדומות יותר. אבל אנחנו עדיין ממשיכים להתנהל בתוך שנה עברית, בחגים, בלוח השנה, ובשנת הלימודים של הילדים (גם אם היא בזום), וכנראה שגם אם הספירה לא משקפת איזו אמת מדעית, היא כנראה משמרת סיפור טוב, שהשאלה אם הוא אכן קרה, בכלל לא מעניינת.
לפי המסורת היהודית, העולם נברא לפני 5780 שנים. זוהי תפיסה מאוד ייחודית בתוך מסורת של תרבות מסוימת, שמביטה על בריאת העולם עבור האנושות כולה, וקובעת אותו כראש השנה של תרבותה שלה. לא לידתו של נביא או מנהיג של התרבות עצמה, לא אירוע מכונן תרבותית כגון קבלת התורה בהר, אלא התחלת ההתחלות של כלל האנושות.
אם נלך לרגע עם הסיפור הזה, אנחנו הרי יודעות ויודעים כבר מהגן, כי העולם נברא בשישה ימים. אם כך, מהו “ראש השנה” מתוך ששת ימי הבריאה? מי מתוכם היה א’ בתשרי? חז”ל מגדילים לעשות ולספר כי אלוהים החל בבריאה העולם בכ”ה באלול, כך שא’ בתשרי, יום ראש השנה, הוא היום השישי, יום בריאת האדם.
סיפור זה, לפיו ראש השנה נקבע לפי יום בריאת האדם, יכול לשרת היטב את המאמינות והמאמינים בשוויון ערך האדם. הזמן שלנו וספירתו מתחילים לא באירוע תרבותי פרטיקולרי, אלא ביצירה האנושית האולטימטיבית והאוניברסלית, ומתוך כך עלינו להתייחס אל כל בני האדם כשווים בערכם: הגברים והנשים, יהודים ולא יהודים, מכל המגזרים, מכל הארצות העולם, מכל התרבויות, מכל הגילאים, ומכל תפיסות העולם.
בימים אלו של מתחים חברתיים עמוקים כל כך בתוך מדינתנו שלנו, הפיכת ראש השנה למועד המזכיר לנו את ערך שוויון האדם, היא לא רק הזדמנות וזכות, אלא חובה של ממש. לאחר שזיקקנו את ה”מה”, את הרעיון, נותר רק לייצר ולהמציא את ה”איך”, את הדרך לבטא זאת. לשבת על הסלע בקצה הקיבוץ ולהשקיף על השמש שוקעת בפעם האחרונה בשנה זו על השנה ועל האנושות כולה, ולדעת שמחר היא תזרח מחדש על כולנו. כולנו כאן, איש אינו הולך לשום מקום, והעבודה ביצירת היחד שלנו היא רבה.
__
אילה ויצנר היא מנהלת מחלקת “כזה ראה וחדש” בבינ”ה
