היא לא אחת האימהות, היא אפילו לא נחשבת נביאה או גיבורה, היא תמיד נשארה זרה. אבל בזכותה, משה הפך למנהיג של עם ישראל. בלעדיה, הוא כבר היה מת מזמן. קראו לה ציפורה והיא הייתה אשתו של משה.
הם נפגשו ברגע שמשה היה בשפל של חייו. הוא בדיוק ברח ממצרים, פרעה רדף אחריו בגלל שהוא הכה איש מצרי וקבר את גופתו בחול. הנסיך שגדל בתוך הארמון ניסה לעשות צדק ונכשל.
הוא ברח עד למדיין. שם, הוא ישב ליד הבאר וחיכה. ואז הגיעו הבנות של יתרו. וכמו בסיפורי האבות והאימהות הוא עזר להן. הוא גרש את הרועים שהפריעו ודאג שיוכלו להשקות את הצאן. יתרו שמע על הסיפור ומיד הזמין אותו לביתו וגם נתן לו את ציפורה בתו לאישה.
אחר כך, אלוהים מתגלה בסנה ומשה מחליט לחזור הביתה, למצרים, ולקחת את ציפורה אתו. אבל בדרך אלוהים מנסה להרוג אותו. זה אחד הפסוקים הכי קשים ולא ברורים בתורה. “ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה’ ויבקש המיתו”.
אלוהים ומשה נפגשים בדרך למצרים, בדרך לשליחות חייו של משה. ושם, אלוהים מבקש להרוג אותו. ממש עכשיו אלוהים הטיל על משה משימה אדירה, להוציא את עם ישראל ממצרים. ממש עכשיו הוא נבחר להנהיג. למה אלוהים מנסה להרוג אותו בדרך לבצע את שליחותו? התשובה לשאלה הזו לא ברורה. אבל דבר אחד כן ברור – מי שמצילה את המצב זו ציפורה.
ציפורה לא מפחדת להתעסק בדם של הבן שלה. כשמשה נמצא בסכנת מוות היא לא נבהלת ומיד מבינה מה צריך לעשות. היא ניגשת בנחישות, בבהירות, כמעט בקור רוח, ועושה לבן שלה ברית מילה. היא מייצרת ברית של דמים. כורתת את ערלת בנה ואז אלוהים מרפה ומשה ניצל.
במקום שבו משה נכשל. היא הצליחה לתפקד. היא התעשתה מהר. משה כמעט איבד גם את חייו וגם את שליחותו. ובעצם את חיי העם כולו. ובזכותה, הוא ניצל. בזכותה, עם ישראל יצא ממצרים. היא מצליחה לעשות את הדבר הנכון ברגע הנכון.
ואולי יש כאן גם אמירה על המנהיגות של משה. משה מנסה לשמור על יחסים טובים עם כולם, הוא רוצה להיות אהוב, הוא כל הזמן דואג מה דעתו של העם. חשוב לו שהעם יקבל אותו, שפרעה יקשיב לו, שאהרון יחבק אותו. אבל אלוהים מוסר לו מסר אחר דרך ציפורה. אי אפשר להנהיג בצורה נקייה כזו. ההנהגה כרוכה גם בוויתור, בכאב, במקומות שבהם יהיו גם פצעים ולכלוכים, יהיה גם דם. המסר הזה עובר אלינו ולמשה דווקא דרך האינסטינקט האימהי של ציפורה.
בעצם, כל הקשר שלנו עם הילדים שלנו מתחיל בדם. הלידה מלאה בדם. גם מחזור החיים הנשי מתחדש בדם. הדם הזה מקבל יחס אחר. של חיים. של קדושה. יש בדם כאב, אבל הוא תמיד מוליד את הצעד הבא. זה השיעור שציפורה מלמדת את משה. שציפורה מלמדת אותנו. להעז לא להיות מושלמות. אלא גם לגעת, במה שכואב, שמלוכלך, שמפחיד. רק ככה אפשר באמת לחיות.
משה תמיד ניסה לקבור בחול את הדבר הקשה, להחביא שם את המעשים שלו, והאמת היא שאפשר להבין אותו. כמה אנחנו רוצות ורוצים לפעמים להעלים את הקשיים. לסדר את החיים שלנו בסדרה של תמונות יפות. סדרה של הצלחות.
ציפורה מלמדת את משה וגם אותנו שאי אפשר. אם הוא רוצה להיות מנהיג, אם הוא רוצה להיות הורה, הוא צריך לדעת להתמודד גם עם הכאב. להביט לקושי בעיניים. להעז להיות גם במקומות הנמוכים.
בתקופה שבה נשים עוברות מהאבא לבעל, כמו חפץ, כמו רכוש, ציפורה זורחת באור אחר. היא אישה שלא מפחדת לפעול במציאות, אישה שמתפקדת גם במצבי משבר. אישה שמעזה להישיר מבט אל הקושי, שלא מייפה את המציאות. אנחנו צריכים וצריכות גיבורות כאלה בהיסטוריה שלנו. אימהות כאלה. אנחנו זקוקות לך, ציפורה.
_____
אלוהים שומר מקום בקצה היום
לנשים כמוך (קרן פלס)
__
אילה דקל היא מנהלת פיתוח ידע, מורה ומנחה בישיבה החילונית של בינ”ה בתל אביב
