בינה בפייסבוק בינה באינסטגרם צרו קשר עם בינה במייל

שמאל־ימין, יהודי־ישראלי | שני קולות חיוניים למדינת מופת

רגע לפני הכרזת העצמאות איש כמעט לא חשב ש"מדינת ישראל" יהיה שמה של המדינה. חמישים שנה לפני הקמתה חוזה המדינה הרצל קרא לה דווקא בשם "מדינת היהודים". חמישה חודשים לפני הקמתה, בכ"ט בנובמבר, כשהחליטו האומות המאוחדות לאפשר הקמת מדינה ליהודים, הכריז עיתון "דבר" בהתרגשות: מדינת היהודים קמה! ועיתון "ידיעות אחרונות" הכריז על הקמת "מדינה עברית", אולם באף עיתון אין זכר לשם "מדינת ישראל".

חמישה ימים לפני הקמת המדינה בנוסח מגילת העצמאות שהציעה מנהלת העם, במקום שבו אמור היה להיות כתוב שמה של המדינה, מופיע קו ריק, ואילו בטיוטות המוקדמות של ההכרזה מופיע השם "המדינה היהודית". רק 48 שעות לפני ההכרזה קבעו משה שרת ובן־גוריון, לבדם, את השם: "מדינת ישראל".

השאלה אם שם המדינה הוא "מדינת היהודים" או "מדינת ישראל" היא הד לאחת משאלות הזהות החשובות ביותר גם בימינו: יהודי או ישראלי?

למרבה הפלא, חקירה מדוקדקת של הספרות המקראית והספרות שבאה לאחריה מגלה כי המתח בין ישראליות ליהדות מלווה את העם הזה מרגע שנולד. החלוקה המפורסמת ביותר שלו היא בקיומן של שתי הממלכות שעמדו מאות שנים זו לצד זו – ממלכת יהודה וממלכת ישראל. אולם המתח ביניהם הוא קדום יותר ונמצא כבר במחלוקת על השבטים שינהיגו את העם: האם יהיה זה שבט יהודה, שלימים יהיה הגרעין של ממלכת יהודה, או האם יהיו אלה שבטי יוסף, שלימים יהיו הגרעין של ממלכת ישראל?

בסיפור המקראי המחלוקת על ההנהגה החלה אצל בני יעקב והייתה נוכחת גם בכניסה לארץ, הרבה לפני פילוג המלוכה. למעשה, יסודות המחלוקת הולכות אחורה עד לפיצול בין שני שמותיו של אבי האומה: יעקב וישראל, וחז״ל מספרים (תלמוד בבלי סוכה נב ע"א) שהיא הולכת קדימה עד לאחרית הימים בקביעתם שיהיו שני משיחים: משיח ישראלי (משיח בן יוסף) ומשיח יהודי (משיח בן דוד).

מעניין לציין שכבר במקרא ובספרות חז"ל מופיע הזיהוי של שבטי ישראל עם צד "שמאל" ושבטי יהודה עם צד "ימין". זיהוי זה מתחיל מהמיקום הגאוגרפי של הממלכות. ממלכת יהודה שכנה בדרום הארץ (ימין – תימנה), ואילו ממלכת ישראל בצפון (שמאל במקרא ובערבית של ימינו – הוא צפון). זיהוי זה מופיע כמה פעמים במקרא, למשל ביחזקאל (ד, ד): "אַתָּה שְׁכַב עַל צִדְּךָ הַשְּׂמָאלִי, וְשַׂמְתָּ אֶת עֲוֺן בֵּית יִשְׂרָאֵל […] וְשָׁכַבְתָּ עַל צִדְּךָ הַיְמָנִי וְנָשָׂאתָ אֶת עֲוֺן בֵּית יְהוּדָה". ולכן גם הפתרון העתידי של המחלוקת בין הישראלים ליהודים נתפס כחיבור בין יד ימין ליד שמאל: "וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל-אֶחָד […] וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ" (יחזקאל לז, יז).

אבל האם הקשר הסמנטי, שהוא קדום מאוד, בין ישראליות לשמאל ובין יהודיות מהימין, ממשיך גם למהות ולתוכן? ובכן, עיון במקורות רבים מגלה זהות גדולה בין המחלוקת הקדומה בין יהודה לישראל להבדלי התפיסות בימינו בין השמאל לימין. להלן שלוש דוגמאות קצרות:

היחס לגויים ולאומות העולם: העמדה היהודית דגלה בתפיסה שמובעת בפסוק "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (במדבר כג, ט), ולעומתה התפיסה של שבטי יוסף הישראלים מבטאת יחס פתוח לעולם. הדבר מתחבר גם להבדלים הגאוגרפים של הנחלות: נחלת יהודה גבוהה ומסוגרת, ואילו נחלת יוסף פתוחה לים ולדרכי המסחר הראשיות, מה שהיווה גשר לתרבות העמים. ממלכת יהודה הייתה סגורה לחידושים חיצוניים, ואילו ממלכת ישראל הייתה פתוחה לעולם, עשירה מאוד וכרתה בריתות רבות לאורך כל שנותיה – עם צידון, ארם ועוד. היה זה חלק מתפיסה של יחס שווה לאדם באשר הוא אדם, כפי שכותב הרב קוק על הצד הישראלי: "שהוא מורה על הצדדים שיש יחש שיווי בין ישראל לעמים כולם" (הרב קוק, המספד בירושלים). כך גם בימינו – הימין נוטה לבדלנות, ללאומיות ולהדגשת הזהות הייחודית, ואילו השמאל פתוח יותר לתרבות העמים, לקבלה מהם ולכריתת בריתות.

צורת השלטון: בממלכת יהודה היה שלטון מרכזי רצוף של שושלת אחת, ואילו בממלכת ישראל היו שבע שושלות שונות שהתחלפו בתדירות רבה. התפיסה "הישראלית" הקדומה לא ראתה צורך בשלטון שושלתי מרכזי. כך היה עם יהושע מבית יוסף, שבכוונה תחילה לא מינה אחריו מנהיג כדי שיוכלו לבוא הנהגות מקומיות מכל שבט ושבט (תקופת השופטים). הבדל זה ניכר גם במרכזים המקודשים של כל ממלכה. המקדש ביהודה היה מרכזי, וממנו יוצא "האור" החוצה, לעומת המקדשים בישראל שהיו בבית אל ובדן – בקצוות, כמקדשים "מחבקים".

גם בימינו התפיסה היסודית של השמאל רואה במלוכה או במדינה כלי, לעתים כלי נצרך ולעתים כלי משחית, אך בכל מקרה לא ערך בפני עצמו. היטיב לבטא זאת יצחק טבנקין, מאבות השמאל הציוני:

הרוויזיוניסט רואה את עצמו כיורשו של הרצל: תפיסתו שהכל יוגשם רק על ידי המדינה […] הוא חשב שלא האדם הוא נזר הבריאה אלא המדינה היא הצורה העליונה, השלטון המרומם מעל האדם […] אולם אצלנו המדינה אינה האידיאל – העיקר הוא העם ולא המדינה. פנינו לשליטה על הטבע ולא לשליטה על האדם.

לאחר קום המדינה הוסיף: "אותו האסון שקרה לאחרים, קרה לנו. היצר של השלטון התגבר עלינו". אפשר לראות זאת בבירור גם היום, כשתפיסת הימין על מנהיגיו היא מלוכנית, כמעט שושלתית; ארבעה מנהיגים בלבד היו למפלגת "הליכוד" מאז קום המדינה, וכל אחד מהם נבחר למנהיג רק לאחר פרישה של האחר, לעומת זאת, במפלגת "העבודה" היו חמישה עשר מנהיגים שהחליפו זה את זה ב"עריפת ראשים", בדומה לעריפת השושלות הקדומה בממלכת ישראל. על אף חוסר היציבות שבדבר – הוא מבטא את התפיסה הבסיסית של השמאל שהיא דמוקרטית יותר ומלוכנית פחות.

היחס לאלוהים ואדם: עמדת השמאל מבוססת על אמונה גדולה באדם: "כי עוד באדם אאמין ברוחו רוח עז" (טשרניחובסקי, אני מאמין). לעומת זאת, עמדת הימין מבוססת על יחס חשדני לטבעו של האדם. לכן הימין ביסודו מדגיש את הצורך במוסד המדיני ובכוחו. האמונה הגדולה בטבעו הטוב של האדם מייתרת את הצורך בחוקים עליונים, ולעומת זאת, החשדנות והתפיסה "אלמלי מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו" (אבות ג, ב) מביאה לידי אמונה הלכתית־חוקית גדולה יותר.

לכן בכל העולם השמאל יהיה "חילוני" יותר והימין "דתי" יותר. השמאל מאמין שללא חוקים והגבלות יצרו הטוב של האדם יוביל לעושר ולשגשוג, ואילו הימין מאמין שמצב כזה יוביל ל"מלחמת הכול בכל" שבה כל אחד ירמוס את חברו. לכן בדומה להעדפתו הברורה של הימין לחוקי המוסד המדיני, הוא יעדיף לקבל גם את חוקי הממסד הדתי, שבלעדיהם לשיטתו "אדם לאדם זאב". גם שבטי ישראל בעבר נתפסו כ"חילונים יותר" ומרדניים יותר לעומת שבטי יהודה, שנשארו נאמנים יותר לחוקים. התפיסה היהודאית מקורה בפעולה הנפשית של קבלת החוק העליון – "ההודאה" במגבלות הכוח של האדם. לעומתה השם "ישראל", שנתפרשה משמעותו ברגע שניתן ליעקב: "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (בראשית לב, כט), מגלם את כל יסודות התפיסה הישראלית, שאינה מפחדת להיאבק ולחדש, גם מול אנשים, ואם צריך אז גם מול אלוהים.

העולה מדברים אלו שאף שלרבים נראה לעתים כאילו תפיסות "שמאליות" הן חיצוניות למסורת ישראל ואינן אלא רכש חדש שהגיע מהמודרנה ומתנועת ההשכלה, תפיסת השמאל היא תפיסה יסודית שהיא חלק מהדי־אן־איי של העם הזה מיום שנולד, והמאבק בין השמאל לימין הוא קדום מאוד. מסורת ישראל לא ניסתה להכריע מי צודק וידעה שדווקא קיומן של שתי תפיסות אלו זו לצד זו – הוא זה שביכולתו להביא לאיזון ולשגשוג.

השיח בין ימין לשמאל, בין מדינת היהודים למדינת ישראל, הוא הדיאלוג החשוב ביותר המתרחש היום בעם ישראל. כאשר השיח הזה אינו קיים – הנטיות של כל צד מתחדדות לקצה, והימין עלול להידרדר לפשיזם, לבדלנות ולמלחמות אחים, ואילו השמאל עלול להידרדר לאובדן זהות ולשנאה עצמית. המתח שביניהם הוא זה היוצר את הדבר הנפלא הזה הנקרא עם ישראל, אשר מחד גיסא שומר על ייחודיות ועל נבדלות, ומאידך גיסא מקבל כל העת מכל העולם ונותן כל העת לכל העולם. אלו שני קולות קריטיים שבלעדיהם אין לנו יכולת להגשים את חזון מדינת המופת.


מתוך הספר "מגילת העצמאות עם תלמוד ישראלי", בהובלת ועריכת דב אלבוים, בשיתוף המכון הישראלי לדמוקרטיה ובהוצאת ידיעות ספרים, הרואה אור בימים אלו.

מאמרים נוספים: