בשעה שהירח מתמלא, ומכניס אותנו לחציו השני של חודש תשרי, משהו משתנה – הימים הנוראים הביאו עמם רוחות של בחינה של השנה שחלפה, מחשבות ותהיות לקראת הבאות, עטופים ב”לו יהי” אישי וקולקטיבי. מנגד, חג הסוכות מזמין אותנו לפעול – לא רק לחשוב ולהרהר אלא לפעול לעשות! וכמאמר השיר הידוע: “פטיש מסמר ניקח מהר” עלינו למהר ולפעול, לקחת בשתי ידינו את ההזדמנות לצאת מאזור הנוחות שלנו, ורגע אחד אחרון לפני החזרה לשגרה– להביט על עצמנו, לבחון את הבית מנקודת מבט אחרת, ולכוון את התדר לקראת השנה החדשה.
הישיבה בסוכה — כמו אכילת המצה (לחם העוני) בפסח – היא הזיכרון הקולקטיבי שלנו את העבר המשותף. כמו בפסח גם בסוכות אנו נדרשים לזכור את יציאת מצריים וכינונו של עם. זיכרון זה מטרתו להפעיל אצלנו את “שרירי התודעה”, להזכיר לנו את מוצאנו כעם, את ישיבת הארעי במדבר ואת לחם העוני שקיים אותנו, ולכוון אותנו בכך לנתינה ולעשייה חברתית כחלק הכרחי מהקיום שלנו.
בניגוד לבית קבע, אטום וסגור, הסוכה היא מבנה ארעי, מאוורר, בעל פתחים רבים המחייבים אותנו להתכתב עם החוץ. התכתבות דומה ניתן למצוא גם במצוות נטילת לולב, הכוללת פעולה כמעט מדיטטיבית של נענוע ארבעת המינים בשתי ידיים, בתנועות קצובות פנימה והחוצה, מעלה ומטה, קדימה ואחורה, שמאלה וימינה. הסוכה וארבעת המינים מהווים, אפוא, מודל ליחסים סימביוטיים בין הפנים לבין החוץ, ומהווים משל לאינטראקציה שלנו עם הסביבה ושל הסביבה אתנו. אם נזכור שחג הסוכות הוא גם חג האסיף, הרי שמשל זה מקבל גם הקשר חקלאי: פעולת איסוף לא תצלח בלי שנבחן תחילה את השטח ואת הסביבה, כלומר: מבלי שנבחן את מקומנו ומיקומנו במרחב, מול מעגלי השייכות החברתיים, ומול האתגרים המוצבים בפנינו בהקשר הזה.
לכל זמן ועת – בין קהלת ליהודה עמיחי
בסוכות נהוג לקרוא את ספר קהלת המיוחס לשלמה המלך. דברי קהלת הפילוסופיים והפיוטיים נעים בין פסימיות כדוגמת “הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל” (קהלת א’, ב’) לבין אפשרות לתקווה ברוח ” שַׁלַּח לַחְמְךָ, עַל-פְּנֵי הַמָּיִם: כִּי-בְרֹב הַיָּמִים, תִּמְצָאֶנּוּ” (קהלת י”א, א’). בין תקווה וייאוש, אופטימיות ופסימיות, מצויה אמרתו המפורסמת של קהלת: “לַכֹּל, זְמָן; וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָיִם. עֵת לָלֶדֶת, וְעֵת לָמוּת; עֵת לָטַעַת, וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ…” (קהלת ג’, א’-ב’).
לפי קהלת, אנו יצורים משתנים, והחיים מזמנים אותנו למקומות שונים ומשתנים ללא הפסקה ועד כדי שינויים די דיכוטומיים. התנועה עשויה לקחת אותנו מקצה אחד ועד לקצה, והחיים לא משאירים אותנו במקום אחד.
שנים רבות אחרי קהלת, מתכתב איתו יהודה עמיחי בשירו ” אדם בחייו” אשר מתנגד לתפיסתו של קהלת. עמיחי טוען כי האדם הוא לא פעם כזה ופעם אחר, אלא מבקש לומר כי החיים מורכבים, וכי היסודות של קהלת מהולים זה בזה באופן שבו במסלול חיינו לרוב לא נראה קצוות, אלא תבשילים המהולים ב”גם וגם” – האפשרות שלנו לדייק את עצמנו במהלך החיים נובעת משילובים המוליכים אותנו להצלחות ולכישלונות.
אָדָם בְּחַיָּיו אֵין לוֹ זְמַן שֶׁיִּהְיֶה לוֹ
זְמַן לַכֹּל.
וְאֵין לוֹ עֵת שֶׁתִּהְיֶה לוֹ עֵת
לְכָל חֵפֶץ. קֹהֶלֶת לֹא צָדַק כְּשֶׁאָמַר כָּךְ.
אָדָם צָרִיךְ לִשְׂנֹא וְלֶאֱהֹב בְּבַת אַחַת,
בְּאוֹתָן עֵינַיִם לִבְכּוֹת וּבְאוֹתָן עֵינַיִם לִצְחֹק
בְּאוֹתָן יָדַיִם לִזְרֹק אֲבָנִים
וּבְאוֹתָן יָדַיִם לֶאֱסֹף אוֹתָן,
לַעֲשׂוֹת אַהֲבָה בַּמִּלְחָמָה וּמִלְחָמָה בָּאַהֲבָה.
וְלִשְׂנֹא וְלִסְלֹחַ וְלִזְכֹּר וְלִשְׁכֹּחַ
וּלְסַדֵּר וּלְבַלְבֵּל וְלֶאֱכֹל וּלְעַכֵּל
אֶת מַה שֶּׁהִיסְטוֹרְיָה אֲרֻכָּה
עוֹשָׂה בְּשָׁנִים רַבּוֹת מְאֹד
[מתוך: “אדם בחייו”, בתוך “שעת החסד”, י. עמיחי 1983]
נדמה לי שחכמתו של עמיחי, לא היתה מתאפשרת בלי קהלת. השילוב של שני הטקסטים הללו יחד מאפשרת לנו להתפתח מתוך מלאכת פירוק והרכבה. בחינת יסודות רבים ושונים הממפים עבורנו את המרחב שלנו בעולם, בנוסח קהלת, אשר אחריה עלינו לברוא את עצמנו מחדש על ידי הרכבת היסודות השונים לכדי מעשה, נוסח יהודה עמיחי, שמנחית אותנו חזרה למציאות. מציאות של עומס ושגרה. מציאות בה אנחנו מנסים לג’נגל כמה שיותר כדורים, ולא לזנוח אף אחד ואחת.
עת לעשות
ומתוך המחשבות, וכיוון התדרים שלנו לקראת התחלות חדשות, משודרגות יותר וראויות יותר בשנה זו, גם קהלת השכיל לומר: “יָדַעְתִּי, כִּי אֵין טוֹב בָּם–כִּי אִם-לִשְׂמוֹחַ, וְלַעֲשׂוֹת טוֹב בְּחַיָּיו” (ג’, י”ב) … “וְרָאִיתִי, כִּי אֵין טוֹב מֵאֲשֶׁר יִשְׂמַח הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו–כִּי-הוּא, חֶלְקוֹ” (ג’, כ”ב).
בסופו של יום עלינו לפעול בשמחה על כי נפלה בידינו הזכות, למימוש וללקיחת אחריות כלפי עצמנו, הסובבים אותנו, מקרוב ומרחוק. לא לעצום עיניים, לא לוותר לעצמנו, לא להרפות ולא לסובב את הראש. אני מאחלת לנו להשכיל להבין שבכל תחומי החיים הפטיש והמסמר של בניית הסוכה לא חוזרים לארגז הכלים אלא מלווים אותנו לאורך כל הדרך ובעת הזאת להביט, לבחון, לבנות מחדש ולכוון את התדר שלנו בשמחה ובאהבה לקראת תשע”ט.
חג שמח!
יעל הירש בידרמן היא מנהלת משאבי אנוש בבינ״ה.
