בכל שנה, רגע לפני ערב החג סוכות, אמא שלי הייתה מוציאה מהמחסן את ארגז הקישוטים של הסוכה, מיישרת קישוטים משנים קודמות ומהדקת אותם על דפנות הסוכה. לצד הקישוטים האלה, הותיקים, תולה גם כמה חדשים, אופנתיים ומנצנצים. סוכה נהדרת וירוקה עם קישוטים שהתבגרו יחד איתנו, וקישוטים חדשים שרק נקנו והם חפים מקמטי הזמן. מסורת לצד חידוש במלוא מובן המילה.
בתור ילדה דמיינתי שיחות שהקישוטים מקיימים ביניהם אחרי שאנחנו הולכים לישון. הוותיקים שכבר ראו סביב השולחן הזה צחוק ובכי, אחווה ומריבות, ברכות וריכולים מספרים את כל הסודות המשפחתיים שלנו לקישוטים החדשים. מגלים להם שסופם להיכנס לארגז הקישוטים עד לסוכות הבא, אז יפנו מקום לחדשים ולמנצנצים מהם..
בסוכות נהוג לקרוא בספר קהלת, הספר שבו שלמה המלך, החכם באדם, מספר לנו “הקישוטים החדשים”, את כל מה שיש לדעת על העולם הזה, ואיך נאמר, זה לא ממש מעודד.. “הכל הבל הבלים, דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת, מַה-שֶּׁהָיָה, הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה, הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל-חָדָשׁ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ..”
שלמה המלך משתף ממרום גילו וניסיונו שבעצם אין לנו ממש יכולת לחדש, לשנות, להנהיג או ליצור בעולם הזה, במילים אחרות, אין מקום לקישוטים חדשים.
אנחנו קוראים בדברים הללו דווקא בסוכות החג שמאתגר אותנו לחדש, לצאת מהבית, לוותר על הקירות האיתנים, על הנוחות, לטובת סוכה, ועוד כזו שפתוחה ומכניסת אורחים. חג שמזמין אותנו לעלות לבית המקדש, לתקן, ולהכיל את כל המינים עם ובלי טעם וריח.
קריאה במגילת קהלת בסוכות, מניחה מולנו בבהירות שתי עמדות חיים: כלום לא חשוב ולא ישתנה מול הכל חשוב ויש אפשרות לשנות.
אז איך אפשר לחדש וליצור? ומה המשמעות של פעולות לשינוי בעולם שהכל בו צפוי וידוע? מה התכלית למעשים?
מצד אחד, במיוחד השנה, הקלקול כל כך גדול ומציף עד שהאופק לתיקון בכלל לא נראה לעין , תחושת חוסר האונים גואה ואין כוח לכלום. פתאום האפשרות של הישארות בבית והתמסרות לגלילה אינסופית של הפיד, נראית קורצת מאי פעם. אפילו שלמה אמר “מַה-יִּתְרוֹן, לָאָדָם: בְּכָל-עֲמָלוֹ–שֶׁיַּעֲמֹל, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ”, אז שאני אתווכח?
מצד שני, במיוחד השנה, במציאות החיים הקיצונית שנקלענו אליה, איך בכלל אפשר להשאר אדישים ולוותר על המעשה ותיקון בעולם שהתהפך, חלה והתקלקל?
קהלת היא התקהלות המחשבות של שלמה בסוף חייו, אבל אנחנו (עדיין) לא בנקודת הסיום. המציאות שלנו עולה על כל דמיון, אבל משמעות המחודשת אפשר למצוא בדיוק כאן בעצם הבחירה וההסכמה להיות בדרך, גם אם עדיין לא הגענו ליעד, להמשיך ולצעוד. לפעמים נצטרך לסלול דרך חדשה, לפעמים אפשר פשוט ליהנות ממנה, ולפעמים הדרך קשה ומלאת מהמורות.
למרות שסופה של הסוכה להתפרק, וגורל הקישוטים הוא ארגז במחסן, נמצא בכל שנה את הטעם לבנות, לקשט, לחדש ולשבת בסוכה, יחד.
__
מיכל זמיר היא ראשת הישיבה החילונית בבאר שבע
