בינה בפייסבוק בינה באינסטגרם צרו קשר עם בינה במייל

בתי הקפה סגורים בתשעה באב והרוב הישראלי לא יודע למה

פורסם לראשונה במעריב

הדתיים צמים ובתי הקפה בתל אביב סגורים. זו מהות יום חורבן בית המקדש, עבור הרוב הגדול של הציבורי היהודי בארץ ישראל. בניגוד ליום הכיפורים, אשר מורגש היטב ברחוב הישראלי, בו תחושה חזקה של אווירת חשבון נפש ובנוסף, הדי המלחמה ההיא שעדיין מהדהדים בו, תשעה באב הוא מקום ריק על לוח השנה הישראלי. כך גם עבור הזהות הישראלית. לתופעה הזו שתי סיבות, אחת קשורה להוויה והשנייה לתודעה.

ט' באב נופל בקיץ. מערכת החינוך הישראלית לא נוגעת בו, הגננת מגן הילדים והמורה מבית הספר היסודי, שתי סוכנות החברות מספר אחת בחברה הישראלית – לא עוסקות במועד הזה. הן בחופשה, כמו גם ה"לקוחות" שלהם. ומה שלא לומדים במסגרות אלה של גני הילדים ובית הספר, פשוט לא קיים. זו סיבת ההוויה. סיבת התודעה נעוצה במשמעות המועד הזה. ט' באב מצוין כזכר לחורבן בית המקדש הראשון והשני. בישבם בגלות, בכו היהודים על החורבן הנורא ובמקביל, על המצב השפל של הקיום היהודי בגלות. הם חשו עצמם כמיעוט מושפל חסר זכויות המתפלל לגאולה קרובה. אולם היום, כאן, במדינת ישראל, מה היא בעצם משמעות האבל? הציונות החזירה את עם ישראל לארצו. מדינת ישראל היא אמנם לא כליל השלמות, אך היהודי החי בה, לא חש עצמו מושפל. אמנם אין כאן בית מקדש, אך יש כאן בהחלט בית לאומי ותחושת הישג. אם כך, נשאלת השאלה : מה משמעות המועד הזה כאן והיום ?

הדתיים מתאבלים על חורבן המקדש והם מתפללים שלוש פעמים ביום בציפייה להקמת בית מקדש וחידוש הפולחן והקרבנות. זה קשור לשפה דתית ולעולם מושגים זר, שלא לומר "עוין" לתרבות הישראלית החילונית. מי מהחילוניים מייחל לבניין בית המקדש ולעבודת הקרבנות? מי מדמיין את האפשרות שיחרבו המסגדים בהר הבית וכוהנים לבושים בלבן חמושים בסכינים ישחטו פרים וכבשים על המזבח יום יום? – למרבית האנשים שאני מכיר זה נשמע  הזוי.

אולם עיצוב משמעותו העכשווית של היום הזה איננה עניין פשוט. עיצוב לוח השנה הוא עסק מסובך ותשעה באב שלנו נמצא בבעיה. זו היא בעיה המחריפה, שוב, את הניגוד הקשה שבין הציבור הדתי אורתודוכסי, אשר נמצא בימים אלה שבין י"ז לתמוז עד ט' באב בתקופה של מנהגי אבלות, ציבור המקפיד לצום וחווה את חווית חורבן המקדש בבית הכנסת. כשלעומתו, הציבור הישראלי החילוני שעבורו הקיץ הוא תקופת החופש הגדול, הים הכחול, טיולי תנועות הנוער, הנופש בתורכיה ויוון והמופעים הגדולים בקיסריה.

איך מגשרים על הפער הזה? כיצד הופכים מועד תלוש וסמל ריק ליום משמעותי על לוח השנה? כיצד מונעים את מחאת החילונים על סגירת העסקים ומקומות הבילוי ביום זה? ללא ספק יש פה נתק משמעותי ונושא שקשה להזדהות איתו, אל מול הפחד מהדתה שלא משאיר שום פתח להדברות ועוסק בשלילה מוחלטת של סימנים דתיים ויהודיים באשר הם. האלטרנטיבה היא בפירוש לא נתק מוחלט, ולא עשייה מתריסה ומתסיסה, אלא בדיוק ההיפך!  

המועד הזה הוא הזדמנות לייצר או לבנות מועד ישן–חדש על לוח השנה הישראלי. ליצור יום שידבר על חורבן הבית בעבר ועל החורבן המאיים עלינו בעתיד. ואין כוונתי אל חורבן פיזי מאויב. בזה אנו עוסקים באופן אובססיבי כל ימות השנה. דווקא חיוני לעסוק בחורבן הפנימי-החברתי המאיים עלינו בימים אלה. השנאה, הפלגנות, השחיתות המוסרית, שנאת-חינם והפערים החברתיים העמוקים שלנו כחברה יהודית בישראל – כל אלה הביאו עלינו את חורבן בעבר והם בעלי הפוטנציאל להמיט עלינו אסון בעתיד.

אפשר וצריך להפוך את המועד הזה מיום אבל על בית המקדש, ליום של שיח חברתי בין חלקי העם, ערב רלוונטי של התכנסות ולימוד. יום של כבוד הדדי למחלוקות ולגוונים השונים בינינו. יום של תיקון ותקווה שמסוגל לחבר אליו את כלל הציבור הישראלי על כל גווניו וזהויותיו.

ואולי ראוי כי מישהו, אולי אפילו נשיא המדינה עצמו, יקום ויעשה מעשה. אחרת, ימשיך להתקיים המצב הנוכחי בו עם ישראל, ברובו הגדול, ממשיך ללכת לים בקיץ ומופתע כל שנה מחדש, מבתי הקפה הסגורים בתל אביב.


ערן ברוך הוא מנכ"ל בינ"ה התנועה ליהדות חברתית

מאמרים נוספים: