ט’ באב עומד בפתח, יום שכולו זיכרון אבל השאלה הגדולה שמתנוססת מעליו היא למה בכלל לזכור. לעצור יום אחד בשנה ולזכור חורבן שקרה לפני שנים רבות כל כך. כאילו אין לנו מספיק חורבן ואבל בהווה הישראלי, מכריח אותנו הזיכרון היהודי לזכור גם את כאב העבר. הזיכרון היהודי מתבטא בגוף, בכל החושים. אנחנו לא נדרשים רק לזכור במוח, לקרוא איזו תפילה על החורבן. אלא להרגיש את כאב החורבן בגוף שלנו. לא לאכול, לא לשתות, לשבת על הרצפה. הרבה מעשים שתכליתם אחת. לגרום לנו לזכור ולהיזכר בכל נים ונים של גופנו ולבבנו.
חכמים לאורך הדורות נאחזו בימי האבל ושימרו אותם. מסרבים לשחרר את הטראומה הקדומה. זורעים את לוח השנה בכאב ובעצב שמפציר בנו לזכור את האבדן שהתרחש לפני שנים רבות כל כך. שמפציר בנו להישאר נטועים בתוך אותה תקווה, לחזור יום אחד לירושלים, לחזור יום אחד לבית המקדש.
חורבן בית המקדש, ציור של פרנצסקו האייז, 1867
אני לא רוצה שבית המקדש יבנה. אין לי שום רצון במפלגת כוהנים שתשלוט בירושלים וגם לא בקורבנות מדממים המוגשים אל המזבח. אני לא מבכה את הכאב של אבדן בית המקדש. אבל בכל זאת אני בוחרת לזכור.
בשנת תרצ”ד 1934 התקיים מחנה קיץ של תנועת מחנות העולים בליל ט’ באב. ברל כצנלסון שמע זאת והתחלחל. הסתבר לו שהמדריכים שקבעו את מחנה הקיץ כלל לא ידעו שזהו ליל ט’ באב. הם התנתקו מלוח השנה היהודי באופן כזה שאפילו לא הבינו במה הם בועטים. הם ביקשו לחדש ולשכוח. כמה ימים אחר כך הוא פרסם בעיתון “דבר” מאמר חריף בגנות הניתוק הזה. יש הרבה עמים שהיו משועבדים פעם. הוא טוען, אסונות התרחשו בהרבה מקומות בעולם. אבל הייחודיות שלנו כעם יהודי היא העובדה שזכרנו. זכרנו את מה שקרה לנו אלפי שנים. כל דור הוסיף ממילותיו ומשיריו לאנדרטת הזיכרון. וגם אלפיים שנה אחרי אנחנו עוד זוכרים את האבדן. ברל כצנלסון מפציר בנו לזכור.
אבל גם הוא שם לזיכרון גבול. אי אפשר לזכור הכול. אם היה לנו רק זיכרון, הוא מסביר, לא היינו מצליחים להתקדם מרוב משא הזיכרונות. היינו קמלים אט אט תחת כובד הזיכרונות. משועבדים לאירועי הדורות הקודמים. כבולים בבחירותיהם ושבויים בכאבם. יש משהו מרפא בשכחה.
“שני כוחות ניתנו לנו: זיכרון ושכחה. אי אפשר לנו בלעדי שניהם” כותב ברל כצנלסון. אנחנו זקוקים לשני הכוחות האלה בתוכנו.
ט’ באב נולד כדי שנוכל להכיל את שני הכוחות האלה בתוכנו. לזכור וגם לשכוח. אני חושבת על הדור שחווה את החורבן. שהיה משוקע כולו בטראומה של האבדן. הדור שחייו השתנו ללא היכר, שהאדמה תחת רגליו פערה פיה ובלעה את מרכז הווייתם, את בית המקדש. כדי להמשיך לחיות הדור הזה היה צריך לשכוח.
לאורך הדורות יהודים השליכו על היום הזה כאבים נוספים, קינות קורעות לב נכתבו על גירוש יהודי ספרד, על פוגרומים שהתרחשו בתקופת מסעות הצלב ועל עוד שלל אירועים שמאגדים בתוכם את הכאב היהודי.
חז”ל ניסו לייצר כאן יום מיוחד. יום שמנקז לתוכו את החורבן. יום שאפשר לשחרר בו את כאב האבדן, לתת דרור לרצון להתאבל. להתכנס לחלוטין בתוך התחושות הקשות. יום שמוקדש כל כולו לכאב. אבל היום הזה מייצר גם שחרור, הוא משחרר את שאר השנה מהצורך לזכור את החורבן. הוא מאפשר לנו להמשיך לחיות. להמשיך לשכוח.
__
אילה דקל היא ראש תחום השתלמויות למנהלות וסגלי הוראה, מורה בישיבה החילונית בת”א ומנחת קבוצות.
