זה אמנם נשמע קצת מוזר, אך כילדה ציפיתי מאד לתשעה באב. ערב אחד בשנה הורשינו, הילדים, לקחת את כריות הספה השמורות ולהניח אותן על רצפת הסלון (על הרצפה!); ובתום שלושה שבועות ארוכים ללא טלויזיה, מותר היה לצפות בתוכניות אודות משמעות היום. אכן, זה היה משעמם מאוד, אבל הי, מסך זה מסך! ללא ספק האטרקציה של הערב היתה האכילה של ביצה קשה הטבולה באפר. כצפוי, זה היה מאוד לא טעים, אבל אחרי שלושה שבועות תמימים שנגזלו מן החופש הגדול היקר, בהם אי אפשר היה ליהנות באמת – גם טקס מוזר כל כך הוא חוויה.
המסורת שלנו מציינת את חורבן בית המקדש בשלושה שבועות של אֵבֶל, המתחילים בשבעה עשר בתמוז, בו, ע”פ הסיפור, נבקעו חומות ירושלים בידי חיילי הליגיון הרומאי, ומסתיימים בתשעה באב, היום בו נחרב הבית. בימים אלה נמנעים מלערוך חתונות, נוהגים שלא להסתפר, לא להאזין למוסיקה ולא לרחוץ בים או בבריכה. תשעת הימים האחרונים של התקופה – החל מראש חודש אב – קודרים אף יותר, ובהם נהוג שלא לאכול בשר, לא לשתות יין ולהמנע מכיבוס הבגדים.
בתשעה באב יהודי העולם מבכים את חורבנם של שני בתי המקדש שעמדו בירושלים, ואת הכאב והסבל היהודי לדורותיו. לצד הטראומה של חורבן המקדשים, מצויינים ביום זה אף חטא מרגלים, גירוש ספרד, תחילת הגירוש הגדול מגטו ורשה ועוד. בחכמתם, ריכזו המנהיגים שלנו לאורך הדורות את הטרגדיות הרבות שמאכלסות את הסיפור היהודי לכדי יום אחד; הם הבינו שאם נבחר לציין כל פוגרום או גירוש ביום ייעודי משלו, נתאבל, לצערינו, במשך השנה כולה.
תשעה באב של ילדותי אינו מאפיין את החווייה הטיפוסית הישראלית; רבים הישראלים שאינם חווים את היום הזה כלל ומכירים אותו בעיקר דרך המתחים הפוליטיים סביב סגירת בתי עסק בליל הצום. כיון שמערכת החינוך בארץ היא האחראית על הקניית ההיכרות עם לוח השנה העברי ועם התרבות היהודית בכלל, מה ש”נופל” במהלך חופש הגדול נופל גם מהתודעה ומהקצב השנתי.
אבל אלו הן בעצם חדשות טובות; תשעה באב הוא “ארץ לא זרועה” שמעולם לא “טופלה” על ידי הגננות והמורות. אין סיפור הירואי ילדותי עם טובים ורעים, אין שירים לאומניים ואין טקס מדוקלם מול שורות של ילדים מפהקים. הנה הזדמנות לתת למהות של היום להכתיב את המשמעות עבורינו – מבוגרים וילדים כאחד. הטקסים המסורתיים עשויים להיות רלוונטיים מאוד למי שבוחר בהם – צום, קריאת מגילת איכה וישיבה על הרצפה – אך כיצד עוד נוכל להעשיר את היום החשוב הזה ולהעניק לו רלוונטיות?
במשך מספר שנים היתה לי הזכות הגדולה להיות חלק מצוות הישיבה החילונית של בינ”ה. הוענק לי העונג ללמד וליצור לצד עמיתים ותלמידים מופלאים, אך יותר מכל, בעיקר לָמַדְתִּי ושאבתי השראה ששינתה את חיי והפכה את לוח השנה היהודי, ואת התרבות היהודית כולה, לאוצר יקר מכל. המפתח החשוב ביותר בתורת בינ”ה הוא “חירות ואחריות”; אנו בני בית בתרבותנו ומתוקף זה יש לנו הזכות להיות יצירתיים בתהליך מודע של עיצוב תרבות רלוונטית, הומנית וחיה. לצד זאת קיימת אחריות כלפי הדורות הקודמים וכלפי מסורת עתיקה ועשירה.
בתשעה באב בבינ”ה ישבנו על הריצפה, קראנו קינות ולמדנו את סיפורי החורבן במסכת גיטין בתלמוד. מתוך הדפים עולות שאלות נוקבות לגבי מהותה של חברה, ועל האחריות ההדדית שנשחקה עד לכדי חורבן פיזי, תרבותי ואמוני. את הטקס ערכנו בישיבה החילונית בדרום תל אביב; מבעד לחלונות נשקפו סבל וקושי – לא בני אלפיים, אלא התמודדויות יום יומיות עכשוויות שאנו חלק מהן. מתוך הלימוד יצאנו יום יום לעזור, להתנדב ולהשפיע טוב מְרַפֵּא ככל שיכולנו.
לצערינו השנה לא נצטרך לחפש רחוק על מנת למצוא את הרלוונטיות של צום תשעה באב. מגפת הקורונה החלישה ופגעה בכל כך הרבה מתוך מה שבנינו וטיפחנו במשך שנים, כיחידים וכקהילה; אמות הסיפין המוסריות, המנהיגותיות והחברתיות רועדות בחוזקה מתגברת בהבנה כי זהו זמן של חורבן שאין לנו אלא להנהיגו אל תוך ריפוי ובנייה.
השנה צום תשעה באב יאפשר מרחב לעיסוק בחורבן ותקומה: חורבן אישי, קהילתי, לאומי ועולמי, לצד פתח לתקווה, לעשייה ושיקום. מתוך הסדק האור יכול להפציע, אך זה תלוי אך ורק בנו. השנה בתשעה באב נלך בדרך של חירות ואחריות; נקרא זה לזו לשתף בכאב, להתאבל יחד על האובדן ההיסטורי והעכשווי ונרתם יחד לבניית בית מקדש שלישי של עתיד טוב יותר – לעולם כולו ולכל אחת ואחד מאיתנו
