בינה בפייסבוק בינה באינסטגרם צרו קשר עם בינה במייל

הבגדים עושים את האדם | פרשת תצוה

פרשת השבוע, "תצוה", היא חלק מרצף ההנחיות האלוהיות שמשה מקבל במהלך ארבעים הימים והלילות שלו על הר סיני. אחרי שכרת את הברית וקיבל אוסף חוקים (בפרשות יתרו ומשפטים) ואת ההנחיות לבניית המשכן וכליו (בפרשת תרומה), מגיעות ההנחיות הנוגעות לבגדי הכהן הגדול ולהקדשת הכהנים לתפקידם.

בפולחן המקראי חלקו של האדם הפשוט מצומצם למדי. תפילות קבע עדיין לא נקבעו, והציבור (או הארמון) אמנם מספקים את המנחות והקורבנות למקדש, אך הביצוע של פעולות ההקרבה, הטיהור והכפרה, נעשו בידי הכהנים, כמעין נציגים של העם. זאת לצד תפקידים מעולם הרפואה (בעיקר בקשר עם נגעים כמו הצרעת) החינוך (כך על פי ויקרא י' יא) וההנהגה.

הקדשת הכהנים לתפקידם נעשית בטקס של 7 ימים. בין רחיצתם במים, משיחתם בשמן וסימונם בדם קרבנות – מפרטת התורה גם כיצד הולבשו בבגדי הכהונה הייחודיים. מה אפשר ללמוד מהפרשה, ומן המאפיינים הייחודיים של בגדי הכהן הגדול, על ההתנהלות הרצויה לנציגי העם ולמנהיגיו?

ויטראג',  Ward & Hughes, 1855, קתדרלת לינקולן

בגדי הכהן הגדול המתוארים בפרשה כוללים שמונה מרכיבים: מכנסי בד, כותונת, מצנפת ואבנט – ועליהם חושן, אפוד, מעיל וציץ. הבגדים העליונים עשויים כלאיים: פשתי-שש עם צמר צבוע בתכלת, ארגמן ושני יוקרתיים, ואף פתילי זהב ואבנים יקרות משולבים בהם. הצבע והיוקרה שבבגדים נועדו כדי שיהיו "לכבוד ולתפארת" (שמות כ"ח ב), והרמב"ן מפרש "כי אלה הבגדים לבושי מלכות הן, כדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה" – כלומר, הכהן הגדול של ישראל צריך להיראות כמו שליט, כמו מלך בן זמנו. בדומה למנהיגים בני ימינו – הלשכה, החליפה וגינוני הכבוד של המנהיג, נועדו לסמל משהו מן ההדר והיוקרה של האומה או הקבוצה אותה הוא מייצג.

ואולם, הכבוד והתפארת, אומר הרמב"ן, מצויים גם בעבודה בבגדי פשתן לבנים של כהן רגיל (לפי פס' מ), אין "לכבוד השם (=אלוהים) השוכן בתוכם ולתפארת עוזם" צורך בכל ההדר החומרי הזה.

אם כן, הבגדים העליונים הם יותר מרק מלבושים – יש להם פונקציה כחלק מעבודת הכהן, הם מבטאים את היות הכהן הגדול נציגם של שבטי ישראל. ראשית, בכותפות האפוד משולבות שתי אבני שוהם, שעל כל אחת שמות 6 מן השבטים. "אַבְנֵי זִכָּרֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל", המייצגות ומזכירות לו יום יום את העול והאחריות המונחים (ציורית ומילולית) על כתפיו.

שנית, חושן המשפט, ובו 12 אבנים יקרות, כל אחת כנגד אחד מן השבטים, מונח על לוח ליבו של הכהן הגדול "בְּבֹאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ", והלב במקרא הוא לא רק מקום של רגש אלא גם מקום המחשבה, השמחה וההיגיון. לכן, ההנחיה "וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת-מִשְׁפַּט בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל עַל-לִבּוֹ" פירושה שהעם כולו, על כל מגוון צבעיו וסוגיו יהיו במחשבתו של המנהיג, בקבלת החלטות שלו – בין אם בהפעלת שיקול דעתו האישית או בשאילה באל (גם האורים והתומים היו חלק מן החושן).

שלישית, ציץ הזהב הקשור בחוט למצנפת על מצחו: עליו חקוקות המילים "קודש לה'" ותפקידו לשאת "אֶת-עֲו‍ֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה'". כלומר, המנהיג נושא לא רק את זיכרון העול על הכתפיים והמשפט (או הצדק המשותף) על הלב, אלא גם את עוונות העם הוא אחראי לשאת, לכוון את הכוחות השליליים למקום חיובי שיתקבל ויהיה רצוי.

ואם אמרנו שאחד מתפקידי הכהנים היה גם הוראה, אולי כדאי באמת לחשוב על המורים. 

בתקשורת צועקים הרבה על מספר הבגרויות, והרפורמות בהיבחנות ובהוראת מדעי הרוח והחברה. אבל אולי כדאי לתת מקום למחויבות ולחירות של מורה הנכנס לכיתה: האם עליו לייצג את כל 12 אבני החושן של אזרחי מדינת ישראל, עתיד המשק והנרטיב – או להתמקד בהצמחת הלומדים והלומדות שאיתו בכיתה, ובחיבור האישי שלו? באיזו מידה אנשי החינוך נושאים את עוונות החברה הישראלית על כתפיהם, ועד כמה אפשר (או בכלל ראוי) להילחם בכל חוליי החברה הישראלית בזמן שיעור היסטוריה או אנגלית? חומר למחשבה.

שבת שלום.


+

תומר שני הוא מורה בבית הספר החקלאי עין כרם, ליד ירושלים ומנהל את קהילת החינוך של בינ"ה

מאמרים נוספים: