הפרשה מציגה בפנינו את סיפורו של עשו, אחת הדמויות החבוטות ביותר של המקרא. זו שבמידה רבה הפכה לשעיר לעזאזל (ביותר ממובן אחד) של סיפורי האבות ובעיקר לתשליל של אחיו התאום. תלי תילים של פשעים ועבירות נקשרו בשמו מספרות חז”ל ואילך ומה לא אמרו עליו: שלבו נמשך אחרי עבודה זרה עוד מרחם אמו, שהוא פושע, שהוא מבוקש על רצח, שהוא אבי אדום, שהוא שיכור ומכה את אשתו, שהוא סימן לכשל חינוכי ועוד. אלא שאם נתעלם משלל התוספות המאוחרות ונשוב אל הטקסט המקראי, נגלה תמונה שונה למדי:
“וַיֵּצֵ֤א הָרִאשׁוֹן֙ אַדְמוֹנִ֔י כֻּלּ֖וֹ כְּאַדֶּ֣רֶת שֵׂעָ֑ר וַיִּקְרְא֥וּ שְׁמ֖וֹ עֵשָֽׂו׃ וְאַֽחֲרֵי־כֵ֞ן יָצָ֣א אָחִ֗יו וְיָד֤וֹ אֹחֶ֙זֶת֙ בַּעֲקֵ֣ב עֵשָׂ֔ו וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ יַעֲקֹ֑ב וְיִצְחָ֛ק בֶּן־שִׁשִּׁ֥ים שָׁנָ֖ה בְּלֶ֥דֶת אֹתָֽם׃ וַֽיִּגְדְּלוּ֙ הַנְּעָרִ֔ים וַיְהִ֣י עֵשָׂ֗ו אִ֛ישׁ יֹדֵ֥עַ צַ֖יִד אִ֣ישׁ שָׂדֶ֑ה וְיַעֲקֹב֙ אִ֣ישׁ תָּ֔ם יֹשֵׁ֖ב אֹהָלִֽים׃ וַיֶּאֱהַ֥ב יִצְחָ֛ק אֶת־עֵשָׂ֖ו כִּי־צַ֣יִד בְּפִ֑יו וְרִבְקָ֖ה אֹהֶ֥בֶת אֶֽת־יַעֲקֹֽב׃
וַיָּ֥זֶד יַעֲקֹ֖ב נָזִ֑יד וַיָּבֹ֥א עֵשָׂ֛ו מִן־הַשָּׂדֶ֖ה וְה֥וּא עָיֵֽף׃ וַיֹּ֨אמֶר עֵשָׂ֜ו אֶֽל־יַעֲקֹ֗ב הַלְעִיטֵ֤נִי נָא֙ מִן־הָאָדֹ֤ם הָאָדֹם֙ הַזֶּ֔ה כִּ֥י עָיֵ֖ף אָנֹ֑כִי עַל־כֵּ֥ן קָרָֽא־שְׁמ֖וֹ אֱדֽוֹם׃ וַיֹּ֖אמֶר יַעֲקֹ֑ב מִכְרָ֥ה כַיּ֛וֹם אֶת־בְּכֹרָֽתְךָ֖ לִֽי׃ וַיֹּ֣אמֶר עֵשָׂ֔ו הִנֵּ֛ה אָנֹכִ֥י הוֹלֵ֖ךְ לָמ֑וּת וְלָמָּה־זֶּ֥ה לִ֖י בְּכֹרָֽה׃ וַיֹּ֣אמֶר יַעֲקֹ֗ב הִשָּׁ֤בְעָה לִּי֙ כַּיּ֔וֹם וַיִּשָּׁבַ֖ע ל֑וֹ וַיִּמְכֹּ֥ר אֶת־בְּכֹרָת֖וֹ לְיַעֲקֹֽב׃ וְיַעֲקֹ֞ב נָתַ֣ן לְעֵשָׂ֗ו לֶ֚חֶם וּנְזִ֣יד עֲדָשִׁ֔ים וַיֹּ֣אכַל וַיֵּ֔שְׁתְּ וַיָּ֖קׇם וַיֵּלַ֑ךְ וַיִּ֥בֶז עֵשָׂ֖ו אֶת־הַבְּכֹרָֽה”. (בראשית פ, כה-לד)
ביקורת רבה נשמעת על דמותו של עשו על בחירתו בנזיד אל מול הבכורה אותו ביזה, כפי שמציין המחבר המקראי. הפנייה אל הצורך הגשמי של מציאת מזור מיידי לרעב על פני הראייה לטווח ארוך, זו המוצאת משמעות בבכורה הערטילאית (ישנם פרשנים הגורסים כי עשו ידע כי אין משמעות לבכורה בכל הקשור בירושת יצחק ולכן הוא ויתר עליה בקלות שכזו), היא שעומדת בבסיס התדמית הרשעה שנוצרה סביבו.
כפי שכתב בריאן מאי:
“!I want it all and I want it now”
הבחירה בצורך הקמאי והבסיסי ביותר של השבעת הרעב הפיזי (הלא מה היא בכורה לאדם רעב?!) עלתה לעשו לא רק במחיר הבכורה וברכת אביו, אלא גם בדימוי השלילי לו זכה לאורך דורות שלמים. במשך שנים חינכו גם אותנו לאור דרכו של יעקב אל מול זו של עשו. משחר ילדותנו מדרבנים אותנו להסתכל קדימה, לתכנן לטווח ארוך, לבנות תכניות חומש, עשור ויובל. להתעכב על הצרכים המידיים, הגשמיים של הרגע נתפס לא אחת כבזבוז זמן, כהיעדר אמביציה, כעיוורון. מי שמגיע לכיתה ללא שיעורי בית כבר בכיתה א’, ישר מקבל אזהרה מכישלון עתידי. לכשתגיע העת לבחור מגמת לימוד בתיכון, תידרש כבר חשיבה על השלכות הבחירה על העיסוק המקצועי כעבור שנים. כאשר קם דור ה-Y והחל לדבר במושגים של מימוש עצמי, התנסות, חוויה, שאילת שאלות והסתכלות על הכאן ועכשיו, הוא נתפס כילדותי וחסר רצינות. אגב, גם תפיסת בני הדור ככאלה נובעת מהסתכלות הפונה אל המאקרו ולא אל המיקרו, בבחינת אין מקום למה שלא תואם את תפיסת עולמנו המישירה מבט אל עבר העתיד. זאת במקום לנסות ולהבין את צרכי השעה המטרידים אותם.
ביום ראשון האחרון נפתחה בגלזגו ועידת האקלים של האו”ם, ולפי הדעה הרווחת הוועידה מציינת את נקודת הזמן הקריטית ביותר ליצירת שינוי אמיתי. תמו ההזדמנויות והגיע רגע ההחלטה- להיות או לחדול, לשנות את הכיוון או להסתגל אל הקץ. מבחינה קונספטואלית, אין עוררין על כך שיש לצמצם את פליטת גזי החממה. מבחינה מעשית הדבר כמובן שונה למדי משום שעל אף שיש נכונות רבה ליצור צעדים אופרטיביים שיביאו לאיפוס הפליטה עד לשנת 2050, הדברים המתוכננים עד לשנת 2030 זניחים למדי. מדוע כל כך קל לחשוב קדימה ודווקא ממה שקורה עכשיו ועתיד להגיע מעבר לפינה, קל כל כך להעלים עין? משנותנים את הדעת על נפש האדם, אין בכך שום דבר מפתיע- מי ייתן את הדין על מצבו של כדור הארץ בעוד עשרים ותשע שנים? מי מראשי המדינות החברות באו”ם יימצא בתפקיד מפתח אז בכלל?! ברם, בעוד תשע שנים מישהו יזכור כי אי אז בועידה של 2021 הזהירו כי שעת הש’ הגיעה ויתבעו את שהובטח. אם כן, אולי מוטב שלא יובטח דבר. זוהי כמובן דוגמא אחת מני רבות אך ללא ספק אחת הממחישה את פוטנציאל ההרס הגלום בהסתכלות קדימה, המסמאת את המבט ממה שנמצא מתחת לאף.
אולי הגיעה השעה לתיקון דמותו של עשו או ליתר דיוק, להשלת השכבות המכבידות שהעמיסו עליה לאורך הדורות. בבסיס דמותו עומד איש מעשה שרגליו על הקרקע ולא בשמיים, המזהה צורך ומבקש למלאו בו בזמן ובמקום, גם במחיר בכורתו. בהתאמה, הגיע הזמן בו נאמץ כולנו דפוס חשיבה דומה ועיניים המסוגלות להסתכל לא רק קדימה אל מעבר לאופק ולקשת, אלא גם על המקום בו אנו עומדות/ים, על יופיו ומגבלותיו.
בעוד שבועיים נקרא בפרשת “וישלח” על פגישתם המרגשת של יעקב ועשו המגיעה לאחר חשש גדול. כאשר נקרא על זוג האחים הנופלים זה על כתפו של זה, בוכים על הזמן שעבר (והתבזבז) ומעניקים האחד לשני את ברכתם, מוטב לזכור כי לא תמיד ולא כולם זוכים להזדמנות נוספת. לפעמים כשמזהירים כי רגע האמת הגיע, מוטב להאמין כי הוא אכן הגיע ולתקן מיד. מיד, ולא בעתיד לבוא.
__
לירון בירן-ניסנהולץ היא מנהלת תחום ליווי והכשרת צוותים חינוכיים בבינ”ה ומורה במכינה השנתית למנהיגות של בינ”ה.
