השבוע ציינו בארץ את יום המשפחה. שילוב יוצא דופן של מזג אויר חורפי יחד עם מספרי מאומתים ומבודדים ששברו שיאים בחסות הגל החמישי הובילו רבים לחגוג את יום המשפחה כהלכתו בבידוד משפחתי בביתם. בחלוף שנתיים מאז פרוץ המגיפה נראה כי הפתגם האנגלי “ביתו של אדם –מבצרו” הפך לפתגם המייצג ביותר להוויה שלנו. המחשבות על מקומו של הבית בחיינו מקבלות ביטוי גם בפרשת השבוע, פרשת ‘תרומה’.
הפרשה כולה עוסקת בהקמת בית לאל: “וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם׃” (פס’ ח’). הרי מוזר שאותו אל אשר בכוונת מכוון אינו ישות פיזית בעולם בבחינת “אין לו דמות הגוף ואינו גוף” זקוק גם הוא לבית לשכון בו. ולא סתם בית. הפרשה כולה מורכבת מהוראות מדוקדקות על דרך בניית הבית וכליו והתוצר נשמע כמו מקום שהיה שווה להעביר בו בידוד אחרי בדיקת אנטיגן לא מוצלחת.
המשכן במדבר היה מופת של השקעה וירידה לפרטים אבל השדרוג לכדי אתר עלייה לרגל של ממש מגיע בהפטרה של הפרשה בה שלמה המלך משלים את המהלך ומקים את בית המקדש בירושלים: “וַיְהִ֣י בִשְׁמוֹנִ֣ים שָׁנָ֣ה וְאַרְבַּ֣ע מֵא֣וֹת שָׁנָ֡ה לְצֵ֣את בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֣ל מֵאֶֽרֶץ־מִצְרַ֩יִם֩ בַּשָּׁנָ֨ה הָרְבִיעִ֜ית בְּחֹ֣דֶשׁ זִ֗ו ה֚וּא הַחֹ֣דֶשׁ הַשֵּׁנִ֔י לִמְלֹ֥ךְ שְׁלֹמֹ֖ה עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּ֥בֶן הַבַּ֖יִת לַיהֹוָֽה׃” (מלכים א’, פרק ו’).
לקח 484 שנה וחודשיים להגיע לסטטוס של “משפרי דיור” אבל סוף סוף מקימים בירושלים, ברוב הדר ופאר, בית מקדש ומשכן קבע לנוכחות אלוהית בתוך עם ישראל. סדר גודל של 300 מ”ר זה בהחלט מכובד לימים ההם והגימור והדיוק של התוכנית של שלמה כלל יבוא אישי של חומרי גלם ובעלי מקצוע מרחבי העולם העתיק. מעבר לתיאור של מה שקורה בתוך הבית המיוחד הזה, יש גם פסוק מאתגר במיוחד על הקשר לעולם שבחוץ: וַיַּ֣עַשׂ לַבָּ֔יִת חַלּוֹנֵ֖י שְׁקֻפִ֥ים אֲטוּמִֽים׃ (פס’ ד’)
האם הם שקופים או אטומים? מה זה בכלל “חלונות שקפים אטומים”? כדרכם של פסוקים בעלי משמעות סתומה, הם הזמינו את הדרשנים לאורך הדורות לעסוק ולפרש. המלבי”ם הסביר: “שקופים מבחוץ ואטומים מבפנים להראות שאינו צריך לאורה, והגם שמבחוץ היה נראה שהחלונות רחבים ושצריך לאור יומם, העומד בפנים ראה שאור השכינה זורח שם ואור ה’ מאיר בכבודו“. כלומר, להבהיר שהחלונות לא נועדו על מנת להכניס אור פנימה כדרכם של חלונות בבניינים רגילים מכיוון שהשכינה מאירה בעצמה את הבניין ומאירה החוצה דרך החלונות.
החלונות המיוחדים האלה גרמו לי לחשוב על חלונות הבית שלי ביום המשפחה הזה במציאות המטורפת שלנו. השאלה האם חלונות הבית הם שקופים או אטומים? זו שאלה בסיסית שכל מחנך או הורה מתמודד איתה.
הבת הבכורה שלי כבר מתקרבת לגיל ארבע וככל שהיא מתבגרת כך בהתאמה מצטמצמת היכולת שלי לשלוט בשקיפות או אטימות החלונות המפרידים בין הבית והעולם שמסביב. כשפרצה המגיפה היא עוד לא הייתה בת שנתיים ובחרנו לאטום את החלונות ולחסוך ממנה את הטלטלות שהעולם חווה. הבידודים הראשונים היו זמן איכות משפחתי שלא דרש הסברים רבים והיכולות של ילדים להסתגל לדברים חדשים כמו מסכות או בדיקות מטוש הרבה יותר קלה מלמבוגרים שבינינו.
אך הזמן החולף והטרללת הגוברת הפכו את החלון יותר ויותר שקוף להכרה במציאות שסביבנו. יותר תיווך ויותר הסברים השקיפו את החלון האטום עבורה. כמובן שהקורונה היא רק אחת ההתלבטויות מיני רבים כהורה על עד כמה אנחנו רוצים חלונות שקופים למציאות סביבנו.
ההתלבטות הזו ליוותה אותי שנים בתפקידי הקודם כראש מכינות קדם צבאיות בבינ”ה. לפני שבועיים חזרתי מיום סיור בחברון עם המכינה החצי שנתית שלנו כאשר שוב נוכחתי לראות שעבור הרוב המוחלט של המתבגרים הישראלים יהודה ושומרון, השטחים או הגדה המערבית הם כולם מושגים ערטילאיים שנמצאים שם הרחק מעבר לחלונות האטומים של הטיולים המשפחתיים, מערכת החינוך ותנועות הנוער. המעבר לחלונות שקופים הוא מאתגר וגם קצת מפחיד, גם עבור המכיניסטים והמכיניסטיות ובטח שמדובר בבנות הקטנות שאשתי ואני מגדלים במבצר שלנו. לכבוד יום המשפחה נאחל לעצמנו ולכל בית ישראל למצוא את האיזון הנכון בחלונות השקפים אטומים שלנו.
__
יובל לינדן הוא מנהל תוכניות בינ”ה
