כל בוקר, רגע לפני שאני יוצאת מהבית, אני בודקת את התחזית. בקיץ, אין מה לבדוק, השמש נשארת כל הזמן. אבל בימי החורף הסוערים אף פעם אי אפשר לדעת מה המצב מחוץ לדלת. זוהי בדיוק האווירה שבתוכה נחגג ט”ו בשבט. לכאורה, אם רצינו לחגוג את פריחתם של העצים היינו צריכים לחכות, שיהיה ריח של פריחה באוויר. שהאילנות יהיו במלוא הדרם. אבל היהדות בחרה לחגוג דווקא את החורף. דווקא את חוסר הוודאות. בדיון התלמודי נשאל למה חוגגים דווקא בטו בשבט והתשובה היא – בגלל שירדו רוב גשמי שנה. אנחנו חוגגים את הגשם ואת המפגש שלו עם האדמה. מה יש בגשם שצריך לחגוג אותו? כדי לנסות לענות על השאלה הזו אני פונה למסכת תענית. זו מסכת תלמודית שלמה שמתמודדת עם חוסר האונים האנושי מול השמים. בתקופה בה רוב העם היה מוצא את פרנסתו מן האדמה למצב הגשמים הייתה השפעה מכרעת על אורחות חייהם של בני התקופה. כך שהמבט שהופנה כלפיהם שילב בין אימה לתקווה, בין ציפייה לאכזבה.
במסכת תענית (דף כ”ד ע”א) מסופר על רב אחד שהגיע לעיירה. תושבי העיירה ביקשו ממנו לעזור להם ולהתפלל להורדת הגשמים. אולי הוא זה שיצליח להביא להם גשם ולהרוות את צימאונם. הרב גוזר עליהם תענית, שלא יאכלו ולא ישתו ורק יתפללו לגשם. אבל – התענית נכשלת והגשם לא מגיע. אחריו מגיע שליח ציבור להתפלל ואז מתרחש נס. ברגע שהוא אומר בתפילתו “מוריד הגשם” מתחילים השמים להמטיר טיפות ברוכות על האדמה. הרב פונה אל שליח הציבור הפשוט נדהם ושואל אותו מה הוא עושה בחייו ? ממה הוא מוצא את פרנסתו? שליח הציבור עונה לו שהוא מורה. מלמד הילדים שבעיירה. ויש לו דרך מיוחדת ללמד. אם אחד הילדים לא משתתף ולא קורא הוא לא מעניש אותו. אלא יושב יחד איתו ליד בריכת הדגים ולאט לאט מתחיל הילד לקרוא.
מה שמוריד את הגשם זה לא הגזירות של רב, גם לא מעמדו או תפילותיו לאלוהים. מה שגורם לגשם לרדת, מה שמביא ברכה ופיריון לעולם זה מורה שיושב עם תלמידיו. מורה שלא מתייאש גם מהתלמידים שקשה להם, מורה שמתאמץ, משתדל, שמוצא את הדרך להגיע לכל תלמיד ותלמידה. הוא זה שמביא ברכה לעולם ודואג לקיומו.
מסכת תענית וחג ט”ו בשבט שנקבע על ידי חז”ל כיום השנה לאילנות מסבירים ומזכירים לנו שאיננו כל יכולים. יש לנו גבולות. אנחנו לא שולטים בטבע. אנחנו לא שולטים בגשם. אנחנו לא יכולים לחזות את מזג האויר. כל אלו הם אזורי הדאגה שלנו אך הם אינם באזורי ההשפעה שלנו. לעומת זאת אנחנו כן שולטים ביכולת שלנו לנהוג באדיבות אחד כלפי השני. להרבות בחסד אחת כלפי השנייה. ופשוט להאמין באדם כאותו מורה שלא זנח את תלמידיו המתקשים אלא היה שם בעבורם. בדרך כלל, בט”ו בשבט, אנחנו עושים את המעשה האנושי שמחכה לגשם. נוטעים עצים. שותלים שתילים. שכאשר הגשם יבוא הוא יפגוש קרקע בשלה לצמיחה. השנה, שנת שמיטה ואפילו את זה איננו יכולים לעשות. כל מה שנותר לנו הוא להצמיח אחד את השני. אז השנה בטו בשבט, כולנו נשמוט, לא נשתול שתילים חדשים באדמה. אבל כן נפנה מבט זה לזו, נפנה מבט לתלמידים והתלמידות שלנו. ונדאג לכל מי שאנחנו יכולות ויכולים לעזור לו לצמוח ולהצמיח אחרים. את הצמיחה שלנו נעביר מהערוגות אל עבר חלל הכיתה שיהווה קרקע פורייה להתפתחות אישית וחברתית המושקת בחסד, באהבה ובאכפתיות.
“גשם, רד כבר גשם
כי צריך לשטוף הכל” (מאיר בנאי)
__
אילה דקל היא סופרת, מרצה, מורה וראש הישיבה החילונית של בינ”ה – הבית של היהדות הישראלית.
