בינה בפייסבוק בינה באינסטגרם צרו קשר עם בינה במייל

ממועד מיסוי חקלאי לחג האילנות | מאמר לט"ו בשבט

חג ט"ו בשבט, אותו נציין השבוע, החל כחג חסר הוד והדר. לא היה נהוג בו שבתון, ותפילות מיוחדות לא נאמרו בו. בשונה מחגים אחרים בהם נאמרה שירת ההלל, החג נשאר מיותם ולמעשה בלוח השנה הוא לא היה יותר מיום המציין את מועדי הספירה של אילנות פרי החייבים בהפרשת תרומות ומעשרות.

ממועד שולי ונשכח לחג הכי חדשני בלוח השנה

החג מצוין לראשונה ברשימה טכנית למדי, במשנה הפותחת את מסכת ראש השנה: "ארבעה ראשי שנים הם. באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים. באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה. רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים, באחד בתשרי. באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות, לנטיעה ולירקות. באחד בשבט, ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי. בית הלל אומרים, בחמשה עשר בו".

נראה שגם בתקופה בה מרבית העם היה עסוק בחקלאות וסדר יומו הדתי והלאומי היה כרוך בלוח השנה החקלאי, לא היווה ט"ו בשבט חג בעל משמעות. לכן, עם היציאה לגלות ודחיקתן של המצוות התלויות בארץ לימי הגאולה המיוחלת, גם החג הלך ונשכח לו. רק מאות שנים לאחר מכן, הודות למורשת קבלית שהחלה בצפת והשתרשה בקרב חוגי מקובלים בטורקיה, קיבל החג צורה חדשה של סדר ט"ו בשבט, בו נאכלו מפירותיה של ארץ ישראל, שתו ארבע כוסות והוקראו טקסטים, באמצעותם ביקשו המשתתפים לסייע בתיקונה של מציאות חייהם, שהיתה רחוקה מגאולה. אט אט פשט לו מנהג הסדר בקרב קהילות יהודיות שנטו לקבלה, וראו בחג הזדמנות להעלות על נס את ההקשרים שהיו חשובים להם בזהותם היהודית, וליצור חיבור ייחודי בין האדם, הטבע והאל.

נדרשו עוד שלוש מאות שנה בקירוב עד שהחג קיבל תפנית נוספת, אך הפעם היא הגיעה דווקא מצד הסתדרות המורים העבריים, שהפכו אותו לחג הנטיעות בראשית המאה ה-20. השילוב של שיבה לארץ והצורך בנקודת ציון שתסייע בגיוס תרומות מיהודי העולם באמצעות קק"ל, הפכו את החג לנקודת שיא בלוח השנה הציוני. כיום, למעלה ממאה שנה מאז שהפך לחג השותלים, כאשר היערות סביבנו כבר נטועים, אנו עדים לניסיונות חדשים להחיות את החג ולהקנות לו משמעות נוספת. מערכת החינוך עדיין מקיימת את מנהגי הנטיעות, אך לרוב באדניות בחצר בית הספר. אולם בימינו, כשהטרנד האקולוגי עוטף את הסמלילים של החברות המסחריות, מקבל החג נופך מחודש של מעין חג אקולוגי עם תיבול יהודי. כך השורות, "כי האדם עץ השדה" מושרות בכוונה גדולה עם תקווה להקמתם של מרכזי מחזור ואנרגיה ירוקה.

התרבות היהודית תלויה בעבודה פרשנית

הסקירה ההיסטורית הקצרה שהוצגה כאן מראה שלחג האילנות לא הייתה משמעות קבועה, אלא בכל דור ודור היו שבחרו לצקת בו תכנים הרלוונטיים להם ובכך להפוך אותו לחלק מעולמם, בעוד שאחרים בחרו לדחקו לשוליים ולהפכו ליום המציין שיטת מיסוי שנשכחה מלב. מכאן שבה ומתחדדת חשיבותה של הפרשנות, ההופכת מועדים חסרי הוד ומילים על חרס, לתרבות מתחדשת, חיה ונושמת. המעשה הפרשני הוא אשר הופך טקסטים לתרבות מתפתחת, ועל כן אם ברצוננו שהתרבות היהודית לא תישאר בין דפי ההיסטוריה, או תהפוך למוצג מוזיאוני, עלינו לפרשה ללא הרף ובכך להקנות לה את החיות לה היא נזקקת על מנת להמשיך ולהתקיים.

מתוך כך, אל לנו להשאיר את מעשה הפרשנות לד' אמותיה של מערכת החינוך הממוסדת, עלינו לפתוח לה את דלתות ביתנו ולראות בט"ו בשבט הזדמנות לעצור לרגע ממירוץ החיים, ולכמה רגעים להתמקד בערכים החשובים לנו. יהיו שייקחו את היום למרחב האקולוגי. אחרים ידגישו דווקא את מערכת הדימויים העשירה שטוותה התרבות בין האדם לטבע. החל מ-"כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה" ועד למטבעות לשון שהפכו לחלק מהשיח היום יומי כדוגמת, " לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז". ריבוי הפרשנויות מאפשר להרחיב את מעגלי השייכות, ולתת לרבים את היכולת לקחת חלק ולהיות שותפים בעיצובה של תרבותנו, שחיותה קשורה בקשר בל יינתק ברצונם של חבריה להפוך את התרבות היהודית ואת זהותם היהודית לחלק מהווייתם היום יומית.

נסיים בדבריו של א.ד גורדון, שהחיבור בין הטבע, העם והתרבות היו בנשמת אפו: "לצורך עניינינו ארשה לעצמי לחדש שם בצורת 'חויה' על משקל 'הויה'… החויה היא מקום הדבק שבו תדבק נפש האדם הפרטי בנפש הבריאה כולה והיו לנפש אחת חיה; זהו הרחוב שבו משתפכים ומתאחדים חיי האדם הפרטי עם חיי הבריאה כולה והיו לחיי עולם"…(א.ד גורדון מתוך האדם והטבע)


אברהם אייזן הוא מנהל מחלקת החינוך בבינ״ה.

מאמרים נוספים: