ערב ט”ו באב הפך להיות הזדמנות לחגוג חג אהבה ישראלי: תאריך מושלם לקביעת מועד לחתונה בשיא הקיץ בליל ירח מלא, בילוי בפסטיבלים של ירח מלא, בלב מדבר או בחוף הים – ימה וקדמה צפונה ונגבה. בחינת מקורו של מועד זה על לוח השנה העברי עשויה להעניק משמעויות נוספות לט”ו באב בימינו.
“לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים” (משנה, מסכת תענית פרק ד משנה ח)
רבן שמעון בן גמליאל (נשיא הסנהדרין בתקופת בית שני) משווה בין ט”ו באב ליום הכיפורים, ומציין כי אלו שני חגים, “ימים טובים” אשר בליבם טקס מרכזי בו בנות ירושלים יוצאות לחולל בכרמים בבגדי לבן שאולין ומחפשות לעצמן את הבחור אשר נושא את עיניו לעברן. פרשנים שונים של המשנה מציינים רשימת אירועים אשר חז”ל מבססים עליהם את הקשר בין ט”ו באב ליום הכיפורים, כאשר המשותף להם הוא רוח של אחדות ופיוס.
חמישה עשר באב, מגיע ששה ימים בדיוק אחרי תשעה באב, מועד שחותם את שלושת השבועות (בין י”ז בתמוז לתשעה באב), המכונים גם ימי בין המצרים. זוהי תקופה המציינת אבל על חורבנה של ירושלים, על שנאת חינם בשל מחלוקות עמוקות שהביאו למשבר שהסתיים בטרגדיה לאומית קשה. במעבר של ששה ימים, ואולי בדומה לששת ימי הבריאה, אנו מציינים את ט”ו באב. יש משהו סימבולי בכך שנדרשת סוג של בריאה מחודשת על מנת לייצר את ההפרדה בין תפיסה של אבל וחורבן לבין חג של אהבה ותשוקה. ההבדל המנטאלי בין התכנסות ומבט כלפי מטה לעומת התרחבות ומבט קדימה ואל על לעבר האופק.
המשנה מתארת את הנערות שיוצאות לכרמים לובשות בגדים אחידים, שמטשטשים פערים חברתיים ועל ידי כך מתאפשרת כניסה שוויונית לטקס המשותף במטרה ש”לא לבייש את מי שאין לה”. לכל אחד ואחת מגיעה אהבה ללא הבדל דת, גזע ומין. זהו טקס של פריצת גבולות בחוויה הפנימית והאינדיבידואלית, אבל גם במישור החברתי. זהו יחד, שמביא אתו מפגש אינטימי של אהבה זוגית, שנעשה במרחב חברתי. יחד נוצרים זוגות בתהליך משותף של מחול.
יום הכיפורים הוא פסגה חשובה על לוח השנה היהודי שלנו, בה אנו מתכנסים יחד לטקס קולקטיבי שמורכב מיחידים ומיחידות, שנע בין המחויבות בין “בין אדם לחברו” לבין “בין אדם למקום”, שאוסף את כל מה שמתרחש בין “יום הכיפורים הזה לבין יום הכיפורים הבא” ומחייב אותנו “על דעת המקום ועל דעת הקהל … להתפלל עם העבריינים”.
אם במרכזו של ט”ו באב עומדת האהבה, במרכזו של יום הכיפורים עומדת הסליחה. ביסוד של שני המועדים הללו מתקיימת דרמה אינטימית של חשיפה עמוקה, אשר אמורה להעביר אותנו שינוי, היטהרות ותיקון. היציאה לחולל בכרמים היא רומנטית ונפלאה, אבל נדמה לי שתנועת המחול החשובה הזו צריכה להוציא אותנו מהכרמים לתוך המרחבים הציבורי והקהילתי שלנו. דווקא עכשיו, כשעל פנינו מסיכה, וכשמושגים של ריחוק חברתי מלווים את כולנו, יש לנו הזדמנות לאתחל את המערכות מחדש – במחול ובטקס, בסליחה ובאהבה ולבחון את עצמנו ואת הסביבה החברתית שלנו. מוטלת עלינו חובה חברתית להתחבר מחדש לשכנים הקשישים בדלת ממול, לתמוך בעסקים הקטנים בשכונה, להמשיך להילחם על זכותם של זוגות ומשפחות להתחתן ולהביא ילדים לעולם, ולהושיט יד בכל דרך על מנת למנוע אסונות של אלימות במשפחה .
בחג האהבה, אנחנו מרוכזים בפסטיבל ובטקס, אבל עלינו לזכור שהם רק חלק אחד מתוך התמונה השלמה. אהבה של ממש היא אהבה שמכילה גם קושי, מורכבות, נפרדות וגם הזדמנויות לתיקון ולסליחה. אהבת אמת מבקשת לחולל, לצאת , להיכנס שוב ולצמוח מתוך ההקשרים הרחבים יותר של החיים. היא זקוקה לירח מלא שנותן מבט רחב ותזכורות חשובות, וגם לרגעים של סליחה ושל חסד.
מגוון תחומי העשייה שלנו בבינ”ה מזמינים צעירות וצעירים (בגוף ובנפש) לצאת איתנו לחולל בין לימוד לעשייה, במסגרת תהליכים קבוצתיים מרתקים בהם אפשר להתכנס פנימה וגם לצאת החוצה ולהנות מהכרות ומחברותא, ממפגש עם מורכבויות חברתיות בשכונה, מלימוד משותף של סוגיה תלמודית שהופכת להיות אקטואלית, מהנפת שלטים חשובים בעצרת ולצאת מכל אלה בידיעה שיחד, באהבה, נמשיך לחולל פה שינוי.
