פרשת השבוע שלנו, פרשת וירא, ממשיכה לגולל את סיפורו של אברהם הידוע בכינויו אבי המאמינים. לאחר שיצא ממולדתו חרן והגיע לארץ כנען הוא מתבסס בארץ החדשה. הוא כורת בריתות עם יושבי הארץ, מתמודד עם אתגרים של רעב ומלחמות ומחפש את האיזון במערכות יחסים הנרקמות בינו לבין שפחתו הגר ובינם לבין אשתו החוקית שרה.


מבחן האמונה של אברהם
כמו סיפורים רבים בתנ”ך העלילה היא רק כסות לנושא המרכזי: מערכת היחסים של האדם אל מול אלוהיו. בהדרגה לומד אברהם את השיח עם האל המתגלה. מה שהתחיל כקריאה ליציאה מהמוכר בפרשה הקודמת עולה מדרגה הפעם ומגיעה לפסגות חדשות. לאחר ניסיונות רבים, שנים ארוכות של המתנה אברהם זוכה ליצחק לבן משותף עם שרה שכבר איבדה תקווה שתחזיק בידיה עולל פרי ביטנה. לאחר מסיבות ושמחות מהתגשמותה של הברכה האלוהית. אברהם מתבקש לעמוד במבחן האמונה הקשה מכל, להרוג את בנו על המזבח:
“וַיֹּ֡אמֶר קַח־נָ֠א אֶת־בִּנְךָ֨ אֶת־יְחִֽידְךָ֤ אֲשֶׁר־אָהַ֙בְתָּ֙ אֶת־יִצְחָ֔ק וְלֶךְ־לְךָ֔ אֶל־אֶ֖רֶץ הַמֹּרִיָּ֑ה וְהַעֲלֵ֤הוּ שָׁם֙ לְעֹלָ֔ה עַ֚ל אַחַ֣ד הֶֽהָרִ֔ים אֲשֶׁ֖ר אֹמַ֥ר אֵלֶֽיךָ” (בראשית, כ”ב, 2).
הדרישה אינה מטלטלת את אברהם. מבלי להסס הוא משכים קום ויוצא למסע ההרג. הוא ובנו צועדים אל עבר המקום שיראה אותו האלוהים. בכל פעם שאני מדמיין את הסצנה בה הולכים האב והבן שלובי ידיים שביניהם החמור עמוס בעצי המזבח וביד האב הסכין שאמורה להפוך את היורש המיוחל לקורבן – תוקפת אותי צמרמורת, ושאלה אחת לא מרפה: זו פסגת האמונה? זהו המעשה הנאצל?
העקידה כסיפור חתרני
בקריאה ראשונית סיפורו של אברהם הוא סיפור של קנאות דתית המועלת על נס. אבל קריאה היוצאת מהדימוי שהודבק למעשה לאורך הדורות מראה שלמעשה לפנינו סיפור חתרני וביקורתי. רגע לפני שהסכין פוצעת צווארו הרך של הילד מלאך האלוהים מתערב, הוא אינו חפץ בקורבן אדם.
“וַיֹּ֗אמֶר אַל־תִּשְׁלַ֤ח יָֽדְךָ֙ אֶל־הַנַּ֔עַר וְאַל־תַּ֥עַשׂ ל֖וֹ מְא֑וּמָּה כִּ֣י ׀ עַתָּ֣ה יָדַ֗עְתִּי כִּֽי־יְרֵ֤א אֱלֹהִים֙ אַ֔תָּה וְלֹ֥א חָשַׂ֛כְתָּ אֶת־בִּנְךָ֥ אֶת־יְחִידְךָ֖ מִמֶּֽנִּי׃ וַיִּשָּׂ֨א אַבְרָהָ֜ם אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ וְהִנֵּה־אַ֔יִל אַחַ֕ר נֶאֱחַ֥ז בַּסְּבַ֖ךְ בְּקַרְנָ֑יו וַיֵּ֤לֶךְ אַבְרָהָם֙ וַיִּקַּ֣ח אֶת־הָאַ֔יִל וַיַּעֲלֵ֥הוּ לְעֹלָ֖ה תַּ֥חַת בְּנֽוֹ“. (בראשית,כ”ב 12-13).
הדחיה של הקורבן והצעת החלופה מעידה על המימד החתרני בסיפור. בסביבה תרבותית בה נהוג היה להקריב ילדים האל החדש והמתגלה, אינו חפץ בקורבן / בפולחן המוכר. הוא אינו חפץ בדם הילדים שיוכיח את ההתמסרות הטוטאלית אל מול כוחו. אלא ההיפך: הוא דוחה את הקורבן האנושי בשתי ידיים ומציע לו חלופה שאינה כוללת דם עוללים. האל החדש מציע סדר יום אחר בו המאמין נלקח עד הקצה, אך רגע לפני השיא הוא נדרש לבצע מהפך בהתנהגותו. המסר העולה מהכתובים ברור: להקרבה יש גבולות, נורמות חברתיות חייבות להשתנות ומבחן האמונה אינו מצוי בוויתור על היקר לנו מכל.
התיקון של אברהם מקנאות לחסד
כמו במקרים נוספים בספר הספרים, דבריהם של הנביאים נושאים עימם פרשנות פנימית הבאה לאזן את הסיפורים הקדומים. בנבואתו הנביא מיכה שפעל בממלכת יהודה בימי הבית הראשון רואה במהלך הגאולה תיקון לא רק למציאות ההיסטורית אלא גם לגיבורים הקדומים. בנבואת התקומה שלו יעקב הערמומי יהפוך לאיש אמת ואברהם הקנאי יקבל את מידת החסד.
“תִּתֵּ֤ן אֱמֶת֙ לְיַֽעֲקֹ֔ב חֶ֖סֶד לְאַבְרָהָ֑ם אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥עְתָּ לַאֲבֹתֵ֖ינוּ מִ֥ימֵי קֶֽדֶם” (מיכה ז,20).
התיקון טמון בשינוי במעשיהם של הגיבורים אך לא פחות מכך בזיכרון הנישא לגביהם. בעולם מתוקן אברהם לא ייזכר משום שרצה לעקוד את בנו, אלא דווקא מתוך החסד שהיה טמון במעשיו. כמכניס אורחים, כאדם העומד מול גזרות אלוהיות ומנסה למלט את האדם מגורלו. הגיבורים שבסיפור המקראי אינם כבולים בדימוי חד ממדי אלא הם עוברים שינוי מתמיד יחד איתנו, הם משתנים על מנת להתאים למציאות שאינה נשארת בקיבעונה.
על אף הפיתוי יש לדחות את דרך הקנאות
אנו חיים במציאות בה אי הוודאות רבה ברמה הכלכלית, הפוליטית והביטחונית. בתוך הכאוס הסובב יש לא פעם כמיהה לוודאות, ליציבות ולמוחלטות. הקנאות מהווה פתרון נוח, היא מציגה אמיתות ברורות נותנת אופק וחזון ובעיקר תחושה של משמעות וביטחון. ברגעים אלו אנו צריכים להיזכר באבי המאמינים, אברהם, שחשב בקנאותו שאלימות וביטול עצמי מוחלט הן הדרך לפתרון. אולם רגע לפני שהוא בחר בדרך שאין ממנה חזרה, האל המקראי הציב לו חלופה והראה לו באופן חד משמעי שזו אינה הדרך. כך גם אנו זקוקים לא פעם לתזכורת שזו לא הדרך ואם ברצוננו לבחור בדרך הישר עלינו דווקא להתרחק מהקנאות ולפנות לעולם של חסד.
__
אברהם אייזן הוא סמנכ”ל חינוך ותפעול בבינ”ה