לפני יותר מעשור, כשהייתי סטודנטית להוראת מקרא, ביקשתי מאבי שילמד אותי לקרוא את התורה בטעמים תימניים. במעגלים מסורתיים נהוג לקרוא את התורה בטעמים, אבל אני לא זכיתי ללמוד את זה עד גיל 25. שנים של האזנה לניגון המיוחד גרמו להבין שיש קשר בין שירה לתורה. בשירה יש הפעלה של כל הגוף ומתחולל שינוי במצב התודעה. המילים כאילו נכנסות אל תוך הגוף ונפרצים מחסומים בין המחשבה לרגש. ובזה עוסקת פרשת השבוע – פרשת ‘וילך’.
וילך היא אחת מהפרשות החותמות את ספר התורה והיא תמיד מגיעה בסמוך לראש השנה. דווקא כשהשמיים משתנים והופכים סתוויים, הטמפרטורה משתנה, השקיעות הופכות לציוריות, האלול מתחיל לשקוע אט אט ולהתכנס לסיומו – אנו קוראים את הפרשה שיש בה תקווה לעתיד הקרב ובא.
רבות כתבנו כאן שספר דברים הוא נאום הפרידה של משה מהעם. בפרשה הקצרצרה הזו אנחנו מקבלים הצצה מרתקת לדרך שבה משה מקבל על עצמו את גזר הדין שהוא לא להיכנס אל הארץ. יש פער בין איך שאנחנו תופסים את ה”עונש” של משה לא להיכנס לארץ המובטחת אחרי שנשא על כתפיו את העול הכבד של הנהגת העם לבין איך שמשה תופס את זה בימיו האחרונים. משה, מנהיג מעשי הנושא על כתפיו את נטל העם כולו, חושף טפח חדש בתפקידו כמנהיג: “וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם–לֹא-אוּכַל עוֹד, לָצֵאת וְלָבוֹא; וַיהוָה אָמַר אֵלַי, לֹא תַעֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה” (דברים ל”א ב’).
דווקא בפסוקים אלה אפשר לראות את ההרפיה של משה מהעול הכבד וההשלמה עם סיום תפקידו והעברת השרביט ליהושוע בן נון, תלמידו. משה מבין שעול הפיקוד והמנהיגות חייב להסתיים, שתפקידו כמתווך ‘היוצא ובא’ אל ה’ נגמר, שהפרק הזה בדברי ימיו הגיע אל קיצו.
יש כאן חיבור גם לרעיון של המפגש בין אלול לתשרי: בין ההחזקה שאלול מכנס בתוכו את כל המעשים של השנה האחרונה לבין התקווה והשחרור שמתלווה לרגע של פתיחת השנה החדשה. צריך להרפות כדי שהתקווה תיכנס.
ומה הכי צריך ברגעים כאלה של בין סיום לפתיחה? כמה מילים מדויקות שיחזיקו תקווה לגאולה שיש בה שמחה.
סיכום חייו של משה מלווה אותנו לאורך כל הקריאות בספר דברים, אבל צמד מילים החוזרות חמש פעמים לאורך הפרשה נותן נופך חדש לפרידה ממשה – ‘השירה הזאת‘.
מי שעוסק.ת בשירה יודע.ת שבשירה המילים מדודות, ספורות, מדויקות. לעומת הפרוזה שמפריזה בתיאורים המכניסים אותנו לעומק הסיפור והדמויות, השירה מעבירה מסרים ורגשות דווקא כשהיא מקצרת במילים.
בשירה יש יותר נסתר ומרומז, פתח לפרשנויות רבות ולדיבור הפנימי שלנו כקוראים. לשירה לפעמים מתלווה גם לחן, ניגון, שמערב בין המחשבה לגוף. כך גם התורה – מיליה מדודות, ספורות, מדויקות. הניגון שלה מפעיל את הגוף ומוסיף שמחה ותקווה.
פרשת ‘וילך’ מסתיימת במילים האלו: “וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, בְּאָזְנֵי כָּל-קְהַל יִשְׂרָאֵל, אֶת-דִּבְרֵי הַשִּׁירָה, הַזֹּאת–עַד, תֻּמָּם” (דברים, ל”א, ל’).
לא לגמרי ברור על איזו שירה מדובר אבל צמד מילים נוסף החוזר לאורך הפרשה – ‘תורה הזאת‘ – מרמז על החיבור בין השירה לתורה.
“ועַתָּה, כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, וְלַמְּדָהּ אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, שִׂימָהּ בְּפִיהֶם: לְמַעַן תִּהְיֶה-לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לְעֵד–בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל” (דברים ל”א י”ט)
צמד המילים הזה מתאר את התפקיד הראשי של משה בעם, תפקיד שהגיע לסיומו עם ההגעה לארץ המובטחת. תפקידו היה להפוך את קהל בני ישראל לעם אחד, דרך לימוד תורת ה’, דרך לימוד השירה הזאת. השירה היא העדות שאלוהים מבקש אותה מבני ישראל.
גם התורה, כמו שירה, מדודה במילים ומלאה ברמזים. אין אף לא אות אחת מיותרת בתורה. ועכשיו, רגע לפני שנסיים את הקריאה השנתית, נחזור במעגל הנצחי של קריאה מחודשת ונתכונן לשמוח בתורה, כל פעם מחדש.
♦
גַּם
הָעֵץ בְּחַלּוֹנִי יוֹדֵעַ,
שֶׁצִּפּוֹר
שֶׁבְּלִבָּהּ נִכְתַּב שִׁיר,
תִּבְחַר בִּקְצֵה הֶעָנָף הֶחָשׂוּף
הָעֵרוּם מוּל שָׁמַיִם גְּדוֹלִים,
לָתֵת קוֹלָהּ בְּשִׁיר
לִקְרֹא לְחַבְרוֹתֶיהָ
לָבוֹא,
לְלַבְלֵב בּוֹ
חַיִּים חֲדָשִׁים.
—
יפעת כנפי
נופר סימפסון היא ראשת הישיבה החילונית בינ”ה בחיפה
