“וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּלֶךְ, חָרָנָה” (בראשית כ”ח י”א). התלמידים והתלמידות שלי כבר יודעים את הטקסט הזה שאני חוזרת אליו בכל פעם: לא נכתבה מעולם אות או מילה מיותרת בתנ”ך. לכן כשפרשת ויצא מתחילה בשני פעלים זה ישר מסב את תשומת ליבי: מדוע כתוב על יעקב שהוא גם יצא מבאר שבע וגם הלך לחרן? למה הסופר המקראי לא קיצר את זה ל:”ויצא יעקב מבאר שבע לחרן”? הפעולה הכפולה, כביכול, של היציאה וההליכה מעניינת אותנו כאן.
בכלל, פרשת ויצא היא פרשה מרובת פעלים. כבר בשלושת הפסוקים הראשונים של הפרשה מופיעים לנו לא פחות מעשרה פעלים. אבל הפועל הבולט ביותר בפרשה הוא פועל החלימה “וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה“ (בראשית כ”ח י”ב). דווקא המצב הפסיבי, המנותק מעשייה ומחובר אל התת מודע ואל הממד שמחוץ למציאות הוא הוא הפועל הפעיל ביותר בפרשה. ומה הקשר בין יציאה-הליכה-חלימה? בזאת עוסקת פרשת ויצא.
אחרי שיעקב חוטף את ברכת הבכורה מאביו (בפרשה הקודמת- תולדות), ברכה שהייתה מיועדת לאחיו הבכור עשיו, עשיו מקבל ברכה פחות מוצלחת מאביו. בהתקף זעמו הוא מאיים להרוג את אחיו הצעיר. רבקה מפצירה ביעקב לברוח אל אחיה לבן הארמי שבחרן עד שעשיו ירגע והיא מצידת אותו בכמה דברים שעליו לעשות בדרך הזו. יעקב אכן יוצא מבאר-שבע והולך לחרן, שם גר דודו לבן. היציאה של יעקב מכנען שונה מההליכה לחרן. ב’יציאה’ יש עזיבה של מקום, אולי בטריקת דלת או אולי נישאר איזה פתח, איזשהו שינוי מצב. הייתי בפנים, ועכשיו אני יוצאת לאנשהו. ההליכה לחרן היא פעולה המשכית, לא רק שינוי של מצב. לא ידוע כמה זמן לוקח ליעקב ללכת לחרן, אבל אי אפשר להתעלם מהדמיון הלשוני בין הליכה ותהליך. הסופר המקראי מציג לנו כבר בפסוק הראשון של הפרשה שלפנינו סיפור של תהליך.
המסע של יעקב מ’האח הבורח’ ל’ישראל, אבי האומה’ מתחיל בחלום של סולם אשר מוצב על הארץ אך ראשו מגיע השמימה, עליו מלאכי אלוהים עולים ויורדים. על הסולם ניצב אלוהים שמתגלה בפעם הראשונה ליעקב ונותן לו את ה-הבטחה על הארץ. כחלק מהברכה, אלוהים קושר בין יעקב לשאר האבות שלפניו, מברך אותו ואת משפחתו ומבטיח לשמור עליו. מיד כשיעקב מקיץ מהחלום הוא מבין היטב שזה לא היה סתם חלום, זאת הייתה התגלות אלוהית, ובאותו הרגע הוא מקדש את המקום ומקים מצבה שאותה הוא מכנה בית-אל. באותו החלום נוצר הרגע המכונן של יעקב שהוא מבין שיש לו שליחות בהליכה שלו לחרן, ביציאה שלו את בית הוריו. החלום לא ניתק את יעקב מהמציאות, אלא להיפך: חיבר אותו אל המסע שלו, אל הכאן ועכשיו.
יעקב הוא דמות שיודעת לשאת תהליכים ארוכים. יש לו סבלנות של יושב אוהלים. הוא כנראה נושא בתוכו ידיעה עמוקה בנוגע לעתיד, ידיעה המבוססת על אמונה גדולה. הוא מצליח לשאת את שבע השנים בעבודה אצל לבן עבור הנישואין עם רחל, ואחרי שרומה על ידי לבן שהשיא לו את לאה במקום רחל – הוא מוכן לעבוד שבע שנים נוספות. ארבע-עשרה שנים של עבודה חייבים להכיל אמונה עמוקה בדרך וביעד.
בתחילת הפרשה יעקב יוצא אל מסע לא נודע, מסע של הליכה ושוטטות, וכשהוא חוזר אל כנען, הנקודה שממנה הוא יצא, הוא חוזר אחר. אבל זה כבר הסיפור של הפרשה הבאה…
♦
שבת שלום
נופר סימפסון היא ראשת הישיבה החילונית בינ”ה בחיפה
