הרגע שבו יוסף מתגלה לאחיו בפסוק המצמרר: “אֲנִ֣י יוֹסֵ֔ף הַע֥וֹד אָבִ֖י חָ֑י” הוא הרגע בו מסתיימת שרשרת אירועים ארוכה, ביניהם: חלומות יוסף אותם הוא מספר בגאווה, המחשבות של האחים להרוג אותו, מכירתו לעוברי דרכים, עלייתו לגדולה במצרים, והמפגש המחודש עם האחים.
ניתן לראות בהשלמת מהלך זה בפגישתם המחודשת, גם מעין השלמת תהליך שעוברים אחיו, ומעין שיעור שיוסף מעביר להם. הכול מגיע לרגע שיא, בו האחים מגלים התנהגות אחראית כלפי בנימין.
תקופה ארוכה שאני עובד עם מנהלי התוכניות שלנו לשנה משמעותית לפני השירות הצבאי: במכינה, שנת שירות ושנה ב’. פגישות ושיחות שלמות על נושאים מעשיים כמו סגירת לו”ז, לוגיסטיקה, תקציב ועוד. אך את רוב הזמן תופס השיח החינוכי: התהליך המחזורי, הקבוצתי והאישי, מטרות החינוך, מה הערכים שלאורם אנחנו מחנכים. השנה יש מילה אחת משותפת לכולם והיא – אחריות. כולם רוצים לחנך ללקיחת אחריות. מה זה אומר? איך עושים את זה? לקחת אחריות זה לצאת מעצמך. לראות את האחר. לקחת אחריות זה במעשים ולא במילים.
יהודה ניגש ליוסף כבר במילה ‘ויגש’ יש רמז שהוא לא רק מדבר אלא גם עושה. לאחר נאום מרגש יהודה מגיע לחלק המעשי והחשוב: “וְעַתָּ֗ה יֵֽשֶׁב־נָ֤א עַבְדְּךָ֙ תַּ֣חַת הַנַּ֔עַר עֶ֖בֶד לַֽאדֹנִ֑י וְהַנַּ֖עַר יַ֥עַל עִם־אֶחָֽיו..”. יהודה מציע את עצמו במקום בנימין. זו לקיחת אחריות אמיתית.
הרגע הזה בו יוסף מבין את השינוי שחל באחיו הוא הרגע שבו הוא מתפרק ולא יכול להתאפק. הוא מבקש מכולם לצאת ונשאר לבד עם האחים. הוא כבר לא כועס או מאוכזב. הוא מספר להם פעמיים שהוא יוסף, בפעם הראשונה הם נבהלים ולא מבינים. יוסף מסביר להם שהוא אחיהם שאותו הם מכרו והוא מוסיף ברכות ובפיוס: “וְעַתָּ֣ה אַל־תֵּעָ֣צְב֗וּ וְאַל־יִ֙חַר֙ בְּעֵ֣ינֵיכֶ֔ם כִּֽי־מְכַרְתֶּ֥ם אֹתִ֖י הֵ֑נָּה..”
לקחתם אחריות על המעשים שלכם לכן אל תתרכזו בעבר ובאשמה. המהלך של יוסף נשלם. הסיפור של יוסף ואחיו יכול ללמד דברים רבים. אותי הוא מלמד על אחריות מול אשמה.
+
שמוליק ידען הוא מנהל תוכניות המכינה ושנת השירות של בינ”ה
