בינה בפייסבוק בינה באינסטגרם צרו קשר עם בינה במייל

לקום ולהתמודד עם הפחד | פרשת וישלח

"פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא עם ומתחיל ללכת" – כך שר שלמה ארצי למילותיו של אמיר גלבוע.

כך אולי הרגיש יעקב – ישראל בבוקר ההוא.

כך אולי הרגישו לוחמי הפלמ"ח שפרצו את הדרך לירושלים, וכך חשו גם המעפילים שהגיעו אל חופי מפרץ חיפה. ואולי זו הסיבה שבן גוריון בחר דווקא את השם ישראל לשם המדינה שהוקמה כאן בערב שבת, ה' באייר תש"ח.

בפרשה שלנו יעקב עובר תהליך. הוא כבר לא הנער החנון, הבן אהוב של אמא – שמרמה את האח הגדול, הוא איננו עוד הפליט בעל החלומות שרואה מלאכים על הסולם, הוא כבר לא נוכרי שרועה את צאן לבן הארמי בניכר. הוא יוצא לדרך לפגוש את אחיו הגדול עשיו, והוא חוזר הביתה.

Vayishlach_2021

במעבר יבוק על הירדן, אחרי שיעקב מעביר את משפחתו וילדיו וכל אשר לו את הנהר הוא נשאר לבד. "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב, לְבַדּוֹ; וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר". המאבק עם המלאך הוא מאבק מלא הוד. כל הלילה הם נאבקים ואין הכרעה. המלאך לא מצליח להכניע את יעקב, והוא פוצע אותו ומנסה לסגת. אבל יעקב הפצוע לא מרפה הוא מבקש ברכה.

יֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי, כִּי עָלָה הַשָּׁחַר; וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ, כִּי אִם-בֵּרַכְתָּנִי.

וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ–כִּי, אִם-יִשְׂרָאֵל:  כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל. 

ברכת המלאך ליעקב היא שיא בתהליך של ישראל. הוא כבר אדם זקוף קומה למרות פציעתו, והוא מדדה קוממיות למולדתו כעם. והתמורה היא היכולת להתמודד, לעמוד על שלך ולא לסגת. התמודדות קשה תובענית וממושכת לא רק עם אנשים. עם אביו יצחק שמעדיף את אחיו על פניו, עם לבן הערמומי שמרמה אותו ברחל ולאה.  והתמודדות הגדולה עוד מעט עם אחיו עשיו – התמודדות שתהפוך מיד לחיבוק של ברכה.

האתגר הייחודי הוא המבחן של "להתמודד עם ה- אלוהים." כלומר עם הפחדים, עם השאיפות הלא מושגות. עם התהום הגדולה והים. להביט אל השכינה פנים אל פנים ולא להסיר מבט. כִּי-רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל-פָּנִים, וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי.

יעקב / ישראל הולך כאן צעד אחד יותר ממשה רבינו. שלא ראה את אלוהים פנים אל פנים כי פחד. בהזדמנות הראשונה –  ויסתר פניו. ובפעם השנייה כי לא היה ראוי. ואלוהים אומר לו, לא יראני האדם וחי. 

אבל יעקב הביט וראה והישיר מבט וניצל – וכך הפך לעם.

וכאן אני לא יכול שלא להיזכר ביוסף חיים ברנר הסופר העברי שניסה לעורר את אחינו בני ישראל בתחום המושב לעמוד על נפשם ולצאת מחשכת הגלות לארץ ישראל:

כי לעוררך אני בא, אחי, לעוררך לאמור: שאל, בן-אדם, לנתיבות-עולם, שאל, אי-הדרך, אי?

לעוררך ולהעלות את מחשבתך אני בא; להעלותה ולהרחיבה ולחזקה למען לא תאבד בחיפושיה הקשים.

וכה ייאָמר לה: "שמע, בן-ישראל, שמע בן-הצער, שא ראשך, שא ראשך – ויינשאו פתחי-עולם. אַל מנוחה ואל הונאה עצמית, תהי איזו שתהיה, אַל יראה מפני כל תוצאות, תהיינה מה שתהיינה. אַל קורט של שקר ורכות-הלב. הלאה עננים, צא מניקרת הצוּר. הסר מעליך את הכף. גשה עד הערפל, עלה לפרדס, ראה את פני ההוויה. השג את מהותה, את כבודה. התקדש!…

יש כנראה הבדל בין תודעת אלוהים פרטית פסיבית ונידחת – של פליט נוכרי נרדף. להשגת השכינה מעמדה של ריבונות וקוממיות אחרי תהליך של גאולה אישית ולאומית.

אלוהים שלי רק רציתי שתדע….

שבת שלום.

__

ערן ברוך הוא מנכ"ל בינ"ה

מאמרים נוספים: