אני זוכרת את עצמי יוצאת לנטיעות בט”ו בשבט כילדה קטנה. גרתי ביישוב על הר גבוה וכל ט”ו בשבט היה קורה בדיוק אותו הדבר: היינו יוצאים לנטיעות חמושים במעילים, מטריות ומגפיים, הגשם ירד ללא הרף אבל אנחנו לא ויתרנו על מצוות היום. בשנה אחת סוערת במיוחד אני זוכרת את הדילמה, בין השתיל למטריה. בגלל שכדי לטעת את השתיל נאלצתי להניח את המטריה. התלבטתי מה לעשות אך לבסוף לא הייתה לי ברירה, הנחתי לרגע את המטריה ומיד הרוח חטפה והעיפה אותה אל השמים. שתיל כנגד מטריה.
למה בכלל אנחנו חוגגים לאילנות באמצע החורף? הרי חוץ מהשקדייה, אף אילן לא פורח בעונה הזו של השנה. אפשר היה לחכות חודש או חודשיים ולחגוג באביב.
חז”ל שואלים את אותה שאלה בדיוק וגם עונים עליה. הסיבה שאנחנו חוגגים דווקא בעת הזו היא כי עד ט”ו בשבט כבר ירדו רוב גשמי השנה. כלומר, רוב החורף עבר, הגשם כבר הרווה את האדמה. אנחנו לא חוגגים בט”ו בשבט את פריחת האילנות או את פירותיהם. אלא אנו חוגגים את הפוטנציאל הטמון באדמה, ט”ו בשבט הוא חגם של השורשים.
השורשים נמצאים בחושך, במעבה האדמה, אנחנו לא רואים אותם כלל אבל בעצם, כך אומר לנו ט”ו בשבט, הם מקור חיותו של העץ. מאיר שלו בספרו עשו כתב:
“פעם, לא היו לעצים שורשים והם יכלו ללכת, אבל אז לא נתנו פירות כי היו שקועים במלחמות, בטיולים… לפיכך התכנסו, ומרצונם ניטעו באדמה” .
השורשים הם מה שמייחד את הצומח מן החי, האילנות אינם יכולים לזוז, הם נטועים באדמה. נאלצים להיות באותו מקום בדיוק בכל עונות השנה, ללא יכולת להסתתר מהחום או מהקור. הם גם לא יכולים ללכת לשתות מים מהברז, הם נאלצים לחכות שהגשם בעצמו יגיע עד אליהם וירווה את שורשיהם. הם מקור חיותם והם גם מקור כוחם. מאיר שלו מתאר כי פעם, העצים ידעו ללכת, כמונו, כמו בני האדם, אבל אז הם היו כל כך עסוקים שלא הצליחו לתת פירות. דווקא המנוחה הזו במקום אחד, החיבור לקרקע ולשורש הוא שמניב את הפירות לטענתו.
האם לנו כבני אדם יש שורשים? מצד אחד, אין דבר הקושר אותנו למקום אחד. אנחנו יכולים לנוע לפי חפצנו, לנסוע ממקום למקום, לחצות יבשות וימים, ניידים לגמרי. והיכולת הזו לנוע היא שמשמרת את המים האנושי, אנחנו מסתגלים לשינויים, משנים את עצמנו, למדנו לאחרונה לתקשר אפילו דרך מסכים בלבד ויכולת התקשורת שלנו חוצה גבולות. אך מן הצד השני אנחנו כמהים לשורשים, לתחושת שייכות לחיבור עמוק.
ייתכן שהתפקיד שלנו כמחנכים להצליח להיות מחוברים גם לשמים וגם לאדמה. להיות בני אדם שיש להם גם שורשים וגם כנפיים. השורשים שלנו נטועים עמוק בעבר, בהיסטוריה של המשפחה, של העם ושל התרבות שלנו אבל הכנפיים שואפות אל האינסוף, להתפתח, לצמוח ולחולל שינויים של ממש בעולם. אמנון שמוש בספרו “תמונות מבית הספר העממי” כתב שהמורה שלו ביקש ממנו לכתוב חיבור על השאלה מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול. והוא כתב, “כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים”.
“למה חייב אדם לוותר על השורשים, אם ליבו חפץ בכנפיים? השורשים מפסידים כל כך הרבה, כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו. והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ, שבסתר ענפיו הן חוסות”.
ט”ו בשבט החורפי מזכיר לנו כל שנה מחדש את המתח שבין השורשים לכנפי הרוח שלנו. בטו בשבט אנחנו חוגגים את השורשים. הם אמנם נמצאים בחושך ולא תמיד רואים אותם, הם לא יפים כמו הפרחים אבל בעצם, הם מקור חיותנו. כדי שנוכל להצמיח כנפיים אנחנו חייבים קודם כל להכיר אותם, להוקירם ולכבדם.
__
אילה דקל היא מורה ומנחה בישיבה החילונית בבינ”ה
