בינה בפייסבוק בינה באינסטגרם צרו קשר עם בינה במייל

הימים הנוראים של החברה הישראלית

מגדל וחומה:

אחת הסערות הנוכחיות והמתוקשרות בימים אלו היא סביב נחל האסי העובר בתוך קיבוץ ניר דוד. סערה זו משקפת דרמה עמוקה ורחבה ממנה, שחוזרת, כמו ברוב הדרמות, לשאלות של זהות. הסיפור האמיתי כאן לדעתי אינו סביב הבעלות על משאבי הטבע. יש כאן מאבק של מעמדות חברתיים-כלכליים, המחוברים בארצנו באופן טראגי לסוגיות עדתיות, פוליטיות ומגזריות, ונחל האסי הוא רק הסימפטום.

גילוי נאות: סבתא וסבא רבא של ילדי קבורים בבית הקברות של ניר דוד, שאצלנו קוראים לו תל עמל, הנמצא על גדות האסי. אסתר ואברהם עלו לישראל בשנת 1936, התיישבו עם עוד חבורה בשומקום שלימים שרטט את גבולות המדינה, הקימו בלילה אחד חומה ומגדל מתחת לאפם של הבריטים בהברקה של פרשנות יצירתית לחוק, ואכלו עקיצות בגודל של קומביין.

חומה ומגדל היו התנאים להגדרת מקום כיישוב שאין לפנותו, לפי הבריטים ששלטו כאן אז. הגדרת החוק היבשה הזו, מסמלת אולי גם רעיון עמוק יותר. ישוב זקוק למגדל, למגדלור, לרעיון ללכת לאורו, מגדל שמסמן את המטרה שלשמה התכנסנו ומאפשר גם תצפית אל המרחב והאופק. החומה מגדירה את גבולותיו, לא רק של הישוב אלא גם של הרעיון: מי בפנים ומי בחוץ, מי איתנו ומי לא. לחבורות האידיאליסטיות של שנות ה-20 וה-30 הרעיון היה ברור: יצירת חברה עברית חדשה בארץ ישראל, הקמת מדינה, חיבור לקרקע, והקמת בית לאומי לעם היהודי. הם סללו כבישים ופיתחו את החקלאות, הם ייסדו בנק שדאג באופן שוויוני לשכבות הפועלים, הם הקימו קופת חולים שפתוחה לכלל, הם יצרו ועיצבו את תרבותם כך שתשקף את תפיסת עולמם ותחנך את ילדיהם בדמותה, בנו מערכת חינוך מותאמת, ובנו ישובים בגבולות שדמיינו.

והם הצליחו. קשה לתפוס היום את גודל השממה שהיתה כאן, וביחס זהה את עומק תודעת השליחות שהיו מצויים בתוכה. איש לא יוכל לקחת מחלוצי העלייה השניה והשלישית את עשייתם ותרומתם להקמת המדינה ועיצובה. כמעט 90 שנה חלפו, המציאות הספיקה להתהפך כמה וכמה פעמים על החברה הישראלית, וברוב הקיבוצים נדמה שהמגדל נעלם, והחומה נותרה. הקהילות הקיבוציות נותרו סגורות או מוגבלות בכמות המתיישבים שיכולות היו לקלוט, אך הרעיון האידואולוגי המארגן כבר איננו. ההצלחה היתה בעכריהם. המטרה הושגה, וה"מגדל" לא נטען בחזון חדש, בהיר ומוגדר. החומה, בעיני מי שהיה מחוץ לה, הפכה לסמל לריחוק, לשסע ולתהום שהלכו ונפערו בתוך החברה הישראלית, ושימשה ככר ניגוח למלהיטי ההסתה והשנאה.

 

לגופו של בניין:

בשנות ה-80 וה-90 של המאה הקודמת חוו קיבוצים רבים משבר כלכלי וחברתי עמוק, ואחת הדרכים לצאת ממנו היתה להקים שכונות הרחבה: להכניס משפחות צעירות, להניע מחדש את גלגלי הכלכלה, החינוך, התרבות והקהילה. המהלך איפשר לקיבוצים הללו לשרוד, אך טלטל רבים מהם בשאלות זהותיות חדשות. המהפכה הציונית של ראשית המאה היתה גם מהפכה חילונית. מרבית הישובים האידיאולוגיים שקמו נבנו באופן ששיקף זאת: כך חגגו את החגים, כך חינוכו את הילדים והילדות, כך יצרו מנגנונים של עיצוב זהות משותפת, כך נבנו מבני הציבור וההתכנסות. מרבית הקיבוצים נבנו סביב בתי כינוס – חדר האוכל, המועדון לחבר, הפאב הקיבוצי  – אך לא הוקם בית כנסת בעל מאפיינים דתיים. בתי הכנסת בקיבוצים לא הוקמו, לא מתוך אדישות, חוסר אכפתיות או חוסר תשומת לב, אלא מתוך תפיסה אידיאולוגית כוללת שתורגמה לכל נים ונים במוסדות הקיבוץ. לא היה מקום לאמונה בכח עליון, בכח חיצוני להם. לקחו את האחריות על עתידם במו ידיהם.

בחלק מהקיבוצים הנקלטים החדשים סביב המילניום המשתנה ביקשו בית כנסת. בקיבוצים אחרים זה קרה בהובלת בנות ובני משק שחזרו בתשובה או התחתנו עם בני זוג דתיים. האמונה העמוקה והכוללת בתפיסת "נס לא קרה לנו", נסדקה. התשובה הראשונה והמיידית לבקשות כאלו שעלו היתה שלא. שאנחנו חילונים וזה לא מתאים. שאלת המגדל שבה ועלתה: מי אנחנו? לאן אנחנו חותרים? איך אנחנו רוצים לחנך את ילדינו? מהו היחד שלנו? ממה אתם חוששים? מכאן, כל קיבוץ והסיפור שלו.

תקנון שכולם גאים בו:

לפני כמה שנים הזדמן לי מפגש מקרי עם חבר קיבוץ מצפון הארץ, אדם בן 80 בערך, ממייסדי הקיבוץ, איש השומר הצעיר, שסיפר לי על ההחלטה להקים בית כנסת בקיבוצו. ההחלטה התקבלה לאחר אסיפות קיבוץ קולניות, וצוות מוביל שטיפל בעניין ויצר את היצירה הקיבוצית האולטימטיבית: התקנון.

הקיבוץ ניסח תקנון לבית הכנסת. היה זה תקנון שכולם הסכימו עליו, ואף התגאו בו, ולאחר שקראתי בו, הבנתי למה והתגאיתי גם אני. תקנון טוב מנוסח באופן משפטי וכללי, אך ההחלטות שהתקבלו באותו הקיבוץ והשתקפו בתקנון היו פורצות דרך ומהפכניות. התקנון היה ביטוי לעיצוב הזהות המשתנה והחדשה של הקיבוץ, כך שנשמעו בו מגוון קולות, ועדיין היו בו הסכמות על המשותף והמחבר.

אחת ההבנות הבסיסיות היתה שבית הכנסת לא יכול להשתייך לזרם קיים כלשהו . עליו להיות לא מוגדר מבחינת השתייכות הדתית, או בעתיד להיות חלק מזרם חדש. הוחלט גם כי בית הכנסת לא ימומן על ידי גופים דתיים קיימים כגון המועצה הדתית, או ארגונים פילנתרופיים בעלי אג'נדה כלשהי. חברי ותושבי הקיבוץ, והם בלבד, יגדירו את התכנים הרלוונטיים למקום. נס לא קרה לנו. אנו לוקחים אחריות מלאה על המקום והערכים המשתקפים בו. כך גם לגבי הסוגיה המגדרית: בחברה הדוגלת בשוויון ערך האדם, לא תהיה הפרדה בתוך בית הכנסת בין נשים לגברים, ונשים יוכלו לעלות בו לתורה. התקנון הגדיר הקמת ועדה לבית הכנסת, אשר חבריה יהיו מייצגים של התפיסות השונות בקיבוץ. ועוד ועוד. בשורה של ממש.

בעשורים האחרונים בתי הכנסת בקיבוצים עולים לכותרות לקראת יום כיפור. מי יתפוס ראשון את המועדון לחבר? מי יוביל את התפילות? באיזה אופן נציין אותו? יום כיפור הוא אולי אחד הימים הבודדים בתרבותנו שהתנועה הקיבוצית בראשית ימיה לא עיצבה בדמותה. עלינו מוטלת היום האחריות לטעון אותו ברעיונות שישקפו את תפיסת עולמנו ולצקת לו את התכנים והמנהגים שיספרו לעצמנו ולילדנו מי אנחנו. האם יום זה הוא שיאו של ימים נוראים? מה אנחנו עושים על מנת להרגיע את הרוחות? ואולי זהו יום של חשבון נפש? בירור רעיוני משותף של מאיין באנו ולאן פנינו? אם לא נפעל לעיצוב מחודש של יום זה, כמו זירות רבות אחרות, הוא יתמלא בתכנים שלא להם פיללנו.

 

הזדמנות לתיקון:

ההיסטוריה היא ההיסטוריה. מה שהיה היה. לא ניתן להחזיר לאחור את גלגל הזמן. העובדות גם הן ניתנות לפרשנות, וכל זרם מעצב לעצמו את תודעתו באופן שישרת אותו. כך דרכו של עולם. השאלה היא, מה עכשיו? האם נמשיך להתבצר בחומותינו ולריב מי צודק, ומי מחזיק את האמת? את מי המתח הזה משרת? בטח לא שאת האזרחים, לא משנה מאיזו תפיסה, מוצא וזרם. הגיע הזמן לחשוב על החברה הישראלית כחברה אחת: מה המשותף לנו? על מה אנחנו מסכימות? איפה אנחנו מוכנים להתפשר ולהתגמש, והיכן אנו שומרים על גבולותינו, הרעיוניים והמוחשיים – הקהילתיים. מה אנחנו יודעים זה על זו?  המציאות תובעת מאיתנו ללמוד ולהכיר, בענווה ובפתיחות הלב, ומשם להתקדם למצב של תיקון ויצירה מחודשת, מותאמת ורלוונטית.

מאמרים נוספים: