שנת הלימודים האחרונה הייתה שנה מוזרה ומיוחדת במינה. למדנו ולימדנו בזום, יצאנו מהבית רק למאה מטר בין סגרים, עטינו מסכות במהלך השיעורים, ישבנו בממ”ד ואזעקות פילחו את החלל. רבים ורבות מאיתנו ישמחו שהיא פשוט תסתיים, כדי שנוכל להשאיר אותה מאחור כזיכרון רחוק ולהתחיל מחדש.
בזמן האחרון גוברות האמירות “זו שנה אבודה”, שנה שעדיף שתסתיים כי לא למדנו ממנה שום דבר. אבל אני חושבת שזו טעות. ואולי אפילו ההפך הגמור. השנה הזו אולי (אני מדגישה, אולי!) אבודה מבחינה לימודית, אבל זו הייתה אחת השנים הכי מלמדות שהיו לנו.
למדנו איך להתמודד במצבי לחץ, למדנו איך להכיל שינויים. איך להצליח לתפקד אפילו כשהמציאות משתנה כל רגע ודורשת מאיתנו דרישות חדשות לגמרי. מעל הכל זו הייתה שנה של גילויים. גילינו את המשפחות שלנו, את החולשות שלנו ואת הכוחות הטמונים בעצמנו ובסביבתנו.
“מידי פעם, סיפרו הזקנים, מתרגשת נופלת עלינו, בסופה וסערה בחיל ורעד. שפה חדשה, לא נודעת. שפת ממלכה, שפת עידן שפת כוכב והאני שלנו, זה שמעולם לא נראה ושאין בו לגעת הולך ורחב“. רבקה מרים
המשוררת, רבקה מרים, מספרת לנו שדווקא מתוך הטלטלה אנחנו נוגעים ברבדים פנימיים שמעולם לא פגשנו בעבר. המציאות התהפכה לגמרי ומשום כך כוחות הנפש שלנו היו צריכים למצוא את עצמם מחדש. להתעלות מעל עצמם ולהעניק לנו כוחות כדי שנוכל להתמודד עם המציאות החדשה.
למרות הנטייה הטבעית לשים את הקשיים מאחור ולהתקדם אל עבר השנה החדשה, לנסות לחזור לשגרה המוכרת והמנחמת, סוף שנת הלימודים מהווה נקודה בזמן שמאפשרת לנו לעצור ולהביט לאחור, גם על עצמנו וגם על התלמידות והתלמידים. לדבר על נקודות הקושי הגדולות שחווינו, להעמיק בהן ולמצוא בתוכם את נקודות האור, את הכוחות שהתגלו, את היכולות שהתחדדו ואת ההצלחות שהסתתרו.
ביהדות יש משמעות מיוחדת לסיומים. דוגמא לכך נמצאת בטקס המתקיימים בכל פעם שמסיימים ללמוד מסכת תלמודית. עם סיומו של הלימוד הלומדים עוצרים משטף הלימוד ויוצרים טקס הנקרא סיום מסכת. לטקס ישנם כל מיני מנהגים קבועים הכוללים: עריכה שלו בחבורה ולא ביחידות, חובה שיהיה בו אוכל, כמו מסיבת סיום. ובמהלך הטקס יש טקסט שאנחנו מקריאים כל פעם מחדש, אפילו אם קראנו אותו כבר פעמים רבות. הטקסט נכתב בארמית אבל תרגמתי אותו לעברית עבורכם.
הַדְרָן עֲלָךְ וְהַדְרָךְ עֲלָן, דַּעְתָּן עֲלָךְ וְדַעְתָּךְ עֲלָן, לָא נִתְנְשֵׁי מִנָּךְ וְלָא תִתְנְשִׁי מִנָּן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלָא בְּעָלְמָא דְאָתֵי:
חזרנו עלייך ולמדנו אותך, אנחנו אומרים לשנה שחלפה, וגם את חזרת עלינו. למדנו אותך וגם את למדת אותנו. לא נשכח אותך וגם את לא תשכחי אותנו, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא.
בין השיח ללומדים מתקיימים יחסים של הדדיות. במילותיהם של חז”ל הוא מקבל ממד כמעט אנושי. זו לא נשמעת כמו פרידה מספר לימוד אלא כפרידה מחבר או חברה, ממישהו שחשוב לנו ואנחנו נתגעגע אליו, והוא יתגעגע אלינו.
אילה דקל היא מובילת השתלמויות למנהלות וסגלי הוראה, מורה בישיבה החילונית בת”א ומנחת קבוצות.
