כמי שזוכה ללמד במכינות קדם צבאיות זה שני עשורים הייתי מוכה, שבור כשהגיעו הידיעות על המדבר הבוגדני ששטף במים רבים בטיול הנורא. כשב׳יזכור׳ של המדינה, שנכתב במקורו על טרומפלדור וחבריו, כתב ברל כצנלסון את הביטוי “זיו העלומים”; הוא התכוון לדור שכבר איננו. אך בזיו עלומים זה אני פוגש שנה אחר שנה במכינות הקדם צבאיות, בשנות השירות ובין בוגרי תנועות הנוער. הם מתייצבים תמיד ומפליאים. מה? הם לא קוראים עיתון? הם לא שומעים חדשות? הם לא יודעים עד כמה הם הולכים נגד הזרם? ואולי הם הזרם הנסתר, המעיין הנסתר המזין את התקוות של החברה הישראלית?
דווקא עתה כשאנו בוכים, כועסים, תוהים על עצמנו ועל הגורל הקשה אני מבקש כאן לחבק את המדריכים, שלא יעזבו את חלום החינוך. שלא יפחדו מן הפגישה המחנכת, מהיחד המכבד את יחידיו ומאמין בהם. כי הרבה נוער זקוק להם. נוער זה שמעז להתאסף ללימודים אחרים, לעשייה חברתית שמעז לבקר ולחלום. אל נשאיר אותם לבד. נבדוק את עצמנו, נבקר את עצמנו אך נדע כי תקוותנו היא בחיים של הנוער הזה שלמרות מה שהוא יודע ומה שהוא לא יודע קופץ את כל שנה אל בניה עצמית, אל התנסות בחיים של משמעות.
כל שנה אני פוגש אותם כתלמידים כאורח בדור לא לי. אני משפשף את עיניי. האם יכול להיות שאלה הם הדור עליו מדברים מכל במה כדור שבגד, שאיבד את דרכו? אני מסתכל על תמונותיהם של הצעירים הללו ובוכה. כך בכו על מעפילי פטריה שפצצת מחאה הפכה להם למלכודת מוות. כך בכו על הילדים היהודים ממרוקו וטוניס שטסו לאירופה למחנות מעבר לארץ ישראל ומטוסם נפל, ככה בכו לפלמ”חניקים ששוטטו במדבר ובמדורה אחת חממו כדורים שהתפוצצו והרגו.
בסופה של הימים האחרונים נעקר בבית העלמין של כנרת הדקל שפל צמרת עליו כתבה רחל המשוררת בשירה. בסופה גם נשבר ברוש המדינה שנשתל בדגניה ערב הקמת המדינה. כנראה גם הם התאבלו על האסון. כי תמיד רחל בוכה על בניה. ואנו אומרים הלוואי ולא היו הדברים מעולם. הלוואי ונשארו עמנו הנערות והנער והתעוררנו מהסיוט.
נחבק את ההורים והמשפחות של הנערות והנער שנלקחו על ידי השיטפון שלא יודע אלא לזרום. נחבק את המדריכים שנשארים על החומה וממשיכים בעבודת הקודש. שנהיה ראויים. לפחות יותר ראויים.
מוקי צור הוא מורה ותיק במכינת בינ”ה ובישיבה החילונית בתל אביב.
